של רוסיה, אך הוא נמשך לתנועה הציונית והגה ופרסם את הרעיון בדבר יצירת אופרה בארץ-ישראל, כדי להפעיל את הגניוס היהודי בכח המוסיקה העולמית ולהכשירו ליצירת מוסיקה עברית מקורית. בתקופת המהפכה ברוסיה אף ערך קונצרט בהשתתפות שאליא פין לטובת יסוד האופרה בארץ-ישראל, והאהדה והעזרה שרכש מצד גדולי האמנות הרוסית פתחה בפני רעיונו את הלבבות של גדולי הצבור היהודי.
כדי להיות קרוב לאפשרות לעלות ארצה עזב את משרתו הגדולה בלנינגראד ועבר לאודיסה ופעל שם בתקופת התוהו-ובוהו של חילופי המשטרים ובשנים הראשונות של התבססות המשטר הסובייטי. שם פרסם חוברת על רעיון האופרה הארצישראלית ובה השתתפו ביאליק, טשרניחובסקי, קלויזנר, אביגדור המאירי ועוד. המשיך בפעולה ציונית במחתרת והודות להוקרה שרחשו לו אף אנשי המשטרה החדש הצליח להחזיק מעמד ולהנצל מרדיפות ובסוף עלה בידו לקבל רשיון לצאת עם אשתו מרוסיה, ואחרי טלטולי-דרך מרוביהרפתקאות (בהם חלתה אשתו את מחלתה האחרונה ונפטרה בתל-אביב, ח' חשון תרפ"ד) הגיע ארצה ביום 6.6.1923 ונגש מיד לארגן את האופרה העברית ובחודש יולי פתח את פעולתה בהצגת "טראוויאטה". האופרה התקיימה אז קרוב לארבע שנים והציגה 18 מהאופרות החשובות ביותר, ואנשי-שם מישראל ומאומות העולם שביקרו בארץ התרשמו ממנה מאד וראו בה עדות חשובה לתחיה התרבותית של עם ישראל בארצו, וכמה אמנים יהודים שעבדו במחיצתו ברוסיה נעזרו על ידו בקבלת הזמנה וסרטיפיקט לעלות ארצה ולפעול באופרה העברית, אולם מחוסר בנין מתאים ותמיכה צבורית ראויה נאבקה האופרה קשה על קיומה. נוצר ועד למען בנין האופרה ובעזרתה הוציא גולינקין את החוברת "היכל האמנות" להפצת הרעיון. אח"כ עשה קרוב לשנתים בארצות-הברית בפעולה מוסיקלית ובעיקר בתעמולה למען בית האופרה בארץ, וגם בארצות מערב-אירופה המשיך בתעמולתו, אך התוצאות לא הספיקו להגשמת המפעל. בשנות השלשים ארגן מחדש את להקת האופרה והציג את "ברון הצוענים", "דמון" ו"הספר מסביליה" ותוך עבודתו בממדים צנועים המשיך את פעולתו ותעמולתו למען הגשמת הרעיון בקנה-מדה ראוי למפעל לאומי מרכזי, פרסם חוברות ומאמרים בעברית (ולפנים ברוסית) למען האופרה: הוזמן על ידי מוקיריו מאז לשוב למשרה גדולה ברוסיה והשיב בתודה ובדחיה, שהוא כבר קשר את גורלו עם ארץ-ישראל.
אחרי כשלון "האופרה העממית" שעסקה בעיקר בהצגות אופרטות נתארגנה מחדש להקה אופראית ב-1948 והוא הועמד בראש ניהולה האמנותי והוא ממשיך בהתלהבות נעורים לעבוד למען הרעיון שטיפח משנות שחרותו, מאז עמדו על פסגת הצלחתו האמנותית ברוסיה הגדולה.
נשא לאשה את הזמרת מרים בת דב ראפ-יאנובסקה .
בעזרת ועד מיוחד שנוצר לשם כך הוציא את ספר זכרונותיו, ובו חומר עשיר על פעולותיו ורשמיו בחיים האמנותיים, ברוסיה ועל לבטיו ומאמציו למען האופרה העברית בארץ.
בנותיו (מאשתו הראשונה): אולגה, שרה אשת הזמר מינדלין.
שרגא פייבל פיינשטיין
נולד בביאליסטוק, פולין, ח' חשון תר"ן (1889), לאביו שמואל ולאמו חוה פייגה בת יצחק פנחס אייזיק .
בעודו ילד קטן, ב-1892, עלה ארצה עם הוריו והתישבו בפתח תקוה. למד בתלמוד-תורה "עץ חיים" בירושלים ואח"כ בבית הספר של הבארון רוטשילד (בניהול פקידות חברת יק"א) בפתח תקוה. בין מוריו היו שבתאי לוי (כיום ראש עירית חיפה) והופלר מצרפת.
בנערותו יצא לעבודה בכרמים ובפרדסים של הד"ר מזיא ושל הבארון, אח"כ באטליז, ובגיל 15 החל לעבוד בדיליז'נסים של שותפות צבי גראף ואפרים הלפרין להובלת נוסעים ומשאות בקו פ"ת - יפו. בגיל 19 רכש את הזכיון להובלת הנוסעים בקו זה בדיליזנסים ויסד את חברת-המניות "המסע" בשותפות עם דוד נוביק, ישעיה שיינצוויט, יעקב לוין, צבי שמואלביץ , מאיר סולץ, ליב גיסין ויעקב פשקוב .
ב-1910 נשא לאשה את יונינה בת דוד רוזנצווייג (המנקר הראשון בפתח תקוה; נולדה ביהודיה).
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה החרימו שלטונות הצבא הטורקי את הסוסים והעגלות של חברת "המסע" והחברה נתפרקה. אח"כ יסד בית מסחר לקמח ותבואות והעסק התפתח יפה. לרגל הגירוש הטורקי באביב 1917 הוכרח לצאת עם משפחתו לכפר סבא, סבלו מצוקה ומחסור וגורשו הלאה צפונה. ניצל מעבודת-כפיה בעזרת נתינות רומנית שהצליח להשיג.
אחרי המלחמה חזר לפ"ת בחוסר כל וחידש את מסחרו בתבואות. בשנות 1920/24 היה קבלן לאספקת מצרכים לצבא הבריטי. נטע על אדמת פרדס ישן פרדס בן 80 דונם. ב-1925 יסד בית מסחר לחמרי בנין בפ"ת