בשנות 1921/22 עבד כמורה מתנוב לחיילים בצבא האדום ובו בזמן עבד במחתרת בתנועות "צעירי ציון" ו"החלוץ" וביחד עם העסקן החלוץ יצחק גייבר (נשרף בתאונת דרכים על גבול פולין) ארגן קבוצות עליה מעיירות אוקראינה לארץ-ישראל.
בחורף 1922 עבר הוא עצמו בדרך זו: בחשכת לילה, בתוך שלג עמוק דרך יערות צפופים ובסכנת יריות מצד שומרי הגבול משני הצדדים (רוסיה ופולין) עבר את הגבול לאדמת ווהלין שהיתה אז תחת שלטון פולין. עבד כשנה בבתי-מלאכה והיה פעיל בועד הגלילי של "החלוץ" ברובנה ביחד עם מאיר רוטמן ובועד המרכזי של החלוץ הרוסי והאוקראיני בוארשה (ביחד עם ח. חרובי, יהודה רזניצ'נקו, ח. מרגלית ועוד), שעסק בעזרה לאלפי החלוצים שעברו את הגבול כמוהם והיה צורך להגן עליהם מפני רדיפות השלטונות הפולניים, שראו בעין רעה את היהודים מארץ הבולשביקים, למצוא להם עבודה למחיה (בחורף בכריתת עצים ביערות ובקיץ בעבודות גופניות קשות אחרות) ולהשיג להם רשיונות-עליה והוצאות הדרך.
ב-1923 יצא מההסתדרות, התכונן לבחינות לעורכייוצאי רוסיה מפולין. עבד ביבוש בצות בנהלל ובבלפוריה והיה חבר הקולקטיב בבלפוריה. אח"כ עבד כפועל חקלאי במוסדות הגליל התחתון והעליון והיה פעיל במלחמה לכיבוש העבודה במושבות. השתתף עם ק. קדיש בעריכת הקבצים "רגב" א' וב' שהוציאה מועצת פועלי הגליל בשנות 1923/24. בגלל מחלת הקדחת הוכרח להחליף את האקלים. נסע לירושלים ולמד בסמינריון העברי למורים, שרוב תלמידיו במחזור ההוא היו פועלים לשעבר וממניחי היסוד לזרם החינוכי של ה"הסתדרות" (ביניהם: ירוחם לוי - בא-כח "דבר" בעמק יזרעאל ; יעקב הלפרן - כעת מפקח ראשי על בתי-הספר של זרם העובדים: ח. שיפרוני - מנהל בית הספר המשותף של עין-חרוד ותל-יוסף; גרשון זק - כעת מפקד הצי של מדינת ישראל), ובו בזמן ביקר גם בשיעורים למדעי הרוח באוניברסיטה העברית. הת מסר לתנועת הנוער העובד והשתתף בה בהדרכה ובפעולות חינוכיות. השתתף עם קבוצת מתלמדים ביסוד סניף ל"בחרות" הסוציאליסטית בירושלים והיה פעיל בועידת-היסוד הארצית שלה בגבעת השלשה בהשתתפותו הפעילה של ברל כצנלסון ב-1927.
אחרי שהוסמך למורה ניהל את בית-הספר במושבה בנרת ועסק בפעולות תרבות בישובי העובדים בסביבה.
בגלל הקדחת שחזרה אליו גזרו עליו הרופאים להחליף את האקלים ונסע ללטביה, עבד כמורה ראשי בגימנסיה עברית ממשלתית בעיר דווינסק ולמד היסטוריה באוניברסיטת ריגה. נלחם בפולחן הגלות של ה"בונד" ובהתבוללות האדומה שחלק גדול של הנוער נתפס לה. פעל בארגון תנועות הנוער "נצח" ו"יוגנט בורוכוב" ביחד עם ז. מיכאלי (כיום מנהל בית החינוך בחולון).
משחזר ארצה עבד בהוראה בבתי-הספר בנהלל, צופית, כפר אז"ר, חדרה (כאן יסד יחד עם הסופר י. חנני את בית החינוך לילדי עובדים) ופתח תקוה (כמנהל בית החינוך), והיה ממעצבי דמותו וממניחי יסודותיו של החינוך אשר לזרם העובדים. באותה תקופה החלה פעולתו כמרצה עממי לספרות מטעם המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים ופרסם בעתונות מאמרי הערכה על היוצרים והסופרים העברים.
נשא לאשה את בתיה בת יחיאל סטרובינסקי (מורה עברי בוארשה), נפטרה בשנת תש"ז, ובזיווג שני את שושנה הלחמי (קריינית מטעם המרכז לתרבות של הסתדרות העובדים) בת דוד ברויטמן (ממיסדי המושב עין גנים ליד פתח תקוה).
עובד כמורה בבתי-ספר תיכוניים בשכונת בורוכוב, בחולון ובסמינר הקיבוצים, ומרצה נודד בישובי העובדים על הספרות העברית החדשה.
ספריו : יוסף חיים ברנר (הוצאת המרכז לתרבות, ת"א, 1928), רומן רולן (הוצאת צ. ליינמן, 1937), ש. י. עגנון (הוצאת צ. ליינמן, 1948), ארץ-ישראל הנבנית (הוצאת המרכז לתרבות, 1948). נמסרו לדפוס: י. ח. ברנר (בהוצאת "מסילות - עם עובד"), ש. שלום (בהוצאת "יבנה").
משתתף בקביעות ב"דבר" (בפינת "בשדה חינוך" ובמדור "הספר הטוב לילד") ובמערכת "אורים" להורים.
צאצאיו: צפורה (פסנתרנית, מופיעה ברדיו בתכניות לנוער) אשת נתן קליין (מורה ומשורר בקיבוץ שריד), עמוס (חבר קיבוץ גינוסר).
הנס פרוץ
נולד בפראג, בירת צ'כוסלובקיה, בשנת תרנ"ג (23 פברואר 1892), לאביו בנדיקט (סוחר ובעל תעשיה) ולאמו אמה לבית אוסטרייכר . למד בגימנסיה ובביתספר למסחר בוינה והיה ממיסדי "נעורי יהודה" (הארגון הציוני הראשון של תלמידי ביה"ס למסחר בוינה), ואח"כ המשיך בפעילות בציונות המדינית, הצטרף לתנועה הרביזיוניסטית, מידידי זאב ז'בוטינסקי ומארחו