ב-1914 התישב בין הראשונים במושב נחלת יהודה ליד ראשון לציון, בגרעין שאורגן על ידי הסתדרות פועלי יהודה, שהוא היה חבר הועד הפועל שלה. עבד במשק העזר שלו (כל חבר קיבל 10 דונם והלואה בסך 1000 פרנק לבנין המשק מאת חובבי ציון) וגם כפועל ביקב ראשון לציון והיה נציג הפועלים כלפי ההנהלה וכלפי השלטון הטורקי.
במלחמת-העולם הראשונה פדה את עצמו מהצבא בכסף שקיבל מהמוסדות כאדם נחוץ ליצג את הנקודה, ובכל זאת נלקח לעבודת כפיה בכריתת עצים בשביל הצבא הטורקי בסביבות באר יעקב, לוד ורמלה. אחרי כניסת הצבא הבריטי התגייס לגדוד העברי "הראשון ליהודה" ושרת בו עד פירוקו. השתתף ביסוד מפלגת "אחדות העבודה" והיה פעיל בה, ומאת איחודה עם הפוע"צ - במפא"י.
אחרי שחרורו מהצבא חזר לנחלת יהודה, ובתרפ"ב הוזמן על-ידי האגרונום עמרם חזנוב (אז מנהל המחלקה החקלאית של פיק"א) לנהל את העבודה ביעור החולות בקיסריה. בעונות העבודה, בחורף, עלה מספר העובדים אפילו עד מאה, אבל הוא גר שם בקביעות בסביבה העוינת של הערבים המוסתים נגד המפעל היהודי, וביתו, הבית היהודי הבודד בין התושבים הבוסניאקים המושלמים של קיסריה, שימש אכסניה לעוברי דרך, תיירים, אנש-שם, ציירים ופסלים, שבאו לסייר את פעולות היעור ואת הנוף והעתיקות של המקום. שם ניהל גם יומן מטאורולוגי של כמות הגשמים ורשימות על הנסיונות שנעשו ביעור.
כשפסקו עבודות פיק"א בקיסריה ב-1932 עבר לתל-אביב ונתקבל לעבוד בחברת החשמל, מקודם בעבודות שונות במפעל עצמו ובשנים האחרונות כגנן במפעל, ובעל בית קטן ומשק בכפר אז"ר.
השתתף כציר בכמה ועידות של הסתדרות העובדים. פרסם פרק זכרונות בספר "העליה השניה".
צאצאיו: ברכה אשת נחמיה יעקובי (פקיד בחברת "מקורות"), גדעון.
דוד יפה
לאביו ישראל, ולאמו צפורה בת ר' ישראל בנימין למפרט . נולד בירושלים, כ"ח שבט תרמ"ה (1885).
חניך ה"חדר" וישיבת ר' זרח ברברמן.
בשנת 1905, נשא לאשה את אסתר בת מאיר אייזיק גלזר . השתקע ב"פתח-תקוה", שהיתה בראשית התהוותה. לאחר זמן קצר של עבודה גופנית בכרם וביקב, נתקבל למורה בתלמוד-תורה שנחנך באותו פרק זמן. עד אז למדו ילדי המושבה, שהוריהם רצו בחנוך מסורתי, אצל מלמדים פרטיים, שהוזמנו במיוחד מירושלים. עם היוסד מוסד חנוכי זה, נתרכזו בו כל תלמידי ה"חדרים" הפרטיים. שפת ההוראה בת"ת זה היתה אידיש, כנהוג בימים ההם בכל בתי האולפנא המסורתיים. כש נפתח חדר-תורה "תחכמוני" ביפו ושפת הלמודים בו היתה עברית, עזב את "פתח-תקוה" ועבר להורות שם, כשנה וחצי הורה בבית-ספר זה, בהנהלתו של ד"ר יוסף זלינגר (ששינה את שם המוסד ל"תחכמוני"). אך לדרישת הורים מפתח-תקוה, שפרשו מהת"ת עקב ההוראה באידיש, חזר למושבה, ללמד במוסד החנוכי החדש שנקרא בשם . "חדר מתוקן". המרץ שהשקיעו, הוא וחברו, יוסף אוסטרובסקי, הועילו שהת"ת הצטרף ל"חדר המתוקן", ושני המוסדות התמזגו והוו את ביתהספר העברי הנקרא מאז בשם: "נצח ישראל". עד אחרי המלחמה העולמית הראשונה עסק בהוראה בביתספר זה.
עם שחרור העיר תל-אביב על ידי הצבא הבריטי, עבר להורות בבית-הספר "תחכמוני", ובו הוא ממשיך בהוראה עד היום הזה. בהיותו בעל קול ערב ונעים ואוהב נגינה מילדותו, היה מלמד, נוסף על שאר המקצועות, גם זמרה בכתות הנמוכות. כמה מנגינות נוצרו על ידו, אך מרוב ענותנותו, היו מושרות בפי תלמידי בית-הספר, במשך שנים, מבלי שידעו את שם מחברן. מנהל בית-הספר, שהכיר בו בעל כשרון לזמרה וקומפוזיטור צנוע הנחבא אל הכלים, שלחו להשתלם בקונסרבטוריון של הופנקו, כדי למנותו למורה לזמרה בכל כתות ביה''ס. ואמנם התחיל בהשתלמות זו, אך מחלת-עינים אלצתהו להפסיק.
מהחברים הראשונים להתישבות בשכונת "המזרחיהצעיר" בפרדס מונטיפיורי, "שכונת מונטיפיורי" ע"י תל-אביב. מהמיסדים של תנועת "המזרחי-הצעיר הא"י" ביפו-תל-אביב. חזן ראשי בבית-הכנסת המרכזי בשכונת מונטיפיורי ת"א, הנהיג שירה בצבור בביהכ"נ, שנמשכה עד פרוץ המלחמה העולמית האחרונה.
הצטרף לתנועת האחור, של "בני-ציון", ושימש זמן רב ראש הועדה המשפטית בלשכת "משה".
צאצאיו: שרה אשת נחום וינשטיין, נחמה אשת אשר גסר, ישראל.