לפולין (תרצ''ז-צ"ח), עורך "די טאט" (המעש), עתון יומי אידי של הארגון הצבאי הלאומי (תרצ"ח-צ"ט, עד לכיבוש הגרמני והפסקת חיים צבוריים יהודיים) ופרסם בו מאמרים רבים להכנת הנוער העברי לפעולות מלחמתיות למען שחרור ארץ-ישראל מעול השלטון הבריטי. כתב מאמרים ב"המדינה", בטאון בית"ר בפולין והיה פעיל בארגון ההעפלה לארץ-ישראל בראשיתה, כדי לעקוף את חוקי הזדון הבריטיים.
אחרי הרבה נדודים והרפתקאות מפולין הכבושה בידי הגרמנים דרך ארצות שונות הגיע לארץ בטבת תש"א והצטרף למחתרת של "לוחמי חרות ישראל" (לח"י - על התהוותה והסתעפותה מאצ"ל למלחמה תקיפה יותר בשלטון הבריטי ראה את הערך של אברהם שטרן-יאיר , כרך בי, עמוד 1014).
בסוף 1941 יצא לחו"ל בשליחות לח"י בדרכי המחתרת. בשבט תש"ב נאסר על-ידי הבולשת הבריטית בסוריה והובא ארצה. ישב במחנה ריכוז בריטי במזרע, ליד עכו, ביחד עם עצורים פוליטיים חברי לח"י, אצ"ל, תנועת המרי של ה"הגנה" וחשודים פוליטיים לא-יהודיים מבני הארץ ומחו"ל, ואח"כ במחנה המעצר בעמק אילון (לאטרון). בג' מרחשון תש"ד יצא מן המחנה ביחד עם 20 חברי לח"י דרך מנהרה ארוכה למעלה מ-70 מטר שחפרו אותה בסודיות גמורה במשך שמונה חדשים, ומאז עמד בראש מחתרת לח"י (במקום אברהם שטרן-יאיר שנרצח בידי אנשי הבולשת הבריטית אחרי שאסרוהו וכבלוהו בחדר מחבואו, ואשר על שמו נקראה התנועה "קבוצת שטרן"). ניהל את הפעולות שמוטטו את עצביהם של אנשי השלטון הבריטי בארץ: התנקשויות בנפש וברכוש של אנשי השלטון והצבא וגרימת אבידות ונזקים רבים, כדי לשכנע את הבריטים שלא יוכלו לשלוט בארצנו בשלוה ולדכא בלי עונש את תקומת ישראל. במקרים מעטים פעלו לח"י בשותפות עם אצ"ל ותנועת המרי של ה"הגנה", בכמה מקרים נוספים בשותפות עם אצ"ל בלבד, אך ברוב המקרים פעלו לבדם ומיבצעיהם שהצליחו הדהימו את הבריטים ועוררו גלים של זעקות זועה מעושה וגם אמתית מצד אישים וגופים צבוריים בישוב, ולא פעם שיתפו יהודים פעולה עם הבולשת הבריטית לסיכול מיבצעים של לח"י ולהסברת אנשיהם למאסר ולדין. אך בסוף גבר הדיכוי הבריטי כל-כך, שאפילו היהודים שהתנגדו ללח"י מטעמי פוליטיקה פנימית לא יכלו לשרת עוד את הבולשת הזרה, ובלי עזרה יהודית לא יכול השלטון הבריטי להחזיק מעמד נגד המחתרת שפעלה בזריזות מדהימה וקטלנית.
אחרי בירורים בועדות-חקירה, שבריטניה סירבה לקבל עליה את מסקנותיהן שלא היו לרצון לה, הוכרחה להזמין גם את ישראל אל פני ארגון האומות המאוחדות, וכך יצא פסק-הדין הסופי המחייב את הסתלקות הבריטים מהארץ ומתן עצמאות למדינה יהודית.
בשנות המחתרת פעל פרידמן-ילין גם בשטח התעמולה בכתב. כתב ב"החזית" - ירחון רעיוני של לח"י ,שנדפס והופץ בסתר, ובשבועון "המעש", שגם הוא הוכן והופץ בסתר והודבק על הקירות.
בחורף תש"ח, בתקופת התוהו-ובוהו ו"המלחמה הקטנה" החל לצאת - ברשיון ממשלתי - עתון ערב בשם "מברק", שלפי כיוונו אפשר היה להכיר בקשריו עם תנועת לח"י, בעתון זה היה פרידמן-ילין כותב שלש פעמים בשבוע מאמר ראשי ומאמר שבועי בחתימת (כינויו במחתרת היה גרא). באותה תקופה ניהל את פעולות אנשי לח"י בהגנת הישוב ומלחמת-תנופה וחבלה נגד קני הפורעים הערבים לפעמים בשיתוף עם כח-המגן הרשמי ולפעמים לחוד.
עם הכרזת המדינה יצאו התנועה ואנשיה מהמחתרת ונכנסו למסגרת הצבא כשאר האזרחים, אך בירושלים, שלא הוכללה במדינת ישראל ומצד הממשלה הזמנית וצבאה לא נתגלתה אז עמדה ברורה בעד הכללתה, בה הוסיפו אנשי לח"י לקיים כח צבאי נפרד, שכבש ביזמת עצמו כמה שטחים חיוניים ותרם את חלקו במלחמה נגד הערבים ותבע ודרש להגביר את המלחמה כדי לשחרר את כל העיר, ובירושלים נהנה כח זה מהכרה רשמית-למחצה מצד השלטון הישראלי הרשמילמחצה, שממשלת ישראל לא סמכה את ידה עליו בגלוי, היות שמדינת ישראל, שקיומה מבוסס על החלטת עצרת האומות בדבר חלוקת הארץ, מורת באותו חלק של ההחלטה, הקובע שלטון בינלאומי על ירושלים. בינתים נמשכו החיכוכים בין השלטון הרשמי-למחצה ובן לח"י, והצרו את צעדי לח"י באמצעי השלטון והכח של מדינת ישראל. ומשהכריזה הממשלה על סיפוח ירושלים באופן רשמי-למחצה למדינת ישראל החל מו"מ בדבר שילוב כוחות לח"י (ואצ"ל) גם בירושלים במערכת צבא המדינה.
בינתים היו במדינה שבשפלה מלחמות עם מדינות ערב והפוגה ונסיונות התיווך מטעם ארגון האומות בראשותו של הרוזן השוודי פולקה ברנאדוט, שבהת