מורידים את אותות הדרגה והכבוד מעל חזהו וכתפיו של הקצין המרים ידו ונשבע, כי הוא חף מפשע ואין לו יד במעשה הריגול שהוא נאשם בו. הדבר היה ב-5.1.1895. ודאי שתמונה זו הסעירה עמוק את לבו הרגיש והגאה של הרצל, אבל המאורעות שקדמו הכשירו את הקרקע לצמיחת הרעיון הגואל. גם בוינא עלה באותה עת כבודו של לואיגר ראש-מפלגה הסוצילית-נוצרית וראש האנטישמים. אולם מימי אותו מחזה בפרשת דרייפוס החלה הדרמה האישית האדירה של הרצל להתפתח בקדחתנות עצומה ועמה הדרמה של העם העברי בדרכו למדינתו.
במאי 1895 פונה הרצל במכתב לבארון הירש ובקש ממנו ראיון. הראיון נקבע ל-2 ביוני. את השיחה פתח הרצל במלים אלו: "הדברים שאני רוצה להגיד לו ייראו בעיניו במקצתם פשוטים ובמקצתם דמיוניים ביותר. ואולם את הבריות מנהלים בדברים של פשטות ודמיון''. בהמשך הדברים נתח את מצב העם היהודי שצרתו הגדולה ביותר היא בזה שהוא חסר מרכז מדיני. פעולתו של הבארון רק מרבה פושטי יד. עלינו להרים את הגזע ולהקנות לו שלש תכונות, שיהיה: אמיץ-קרב, ששעבודה, תם-דרך. והרצל מצהיר: "אני אלך לקיסר גרמניה ואגיד לו: תן לנו לצאת. את הכסף אשיג מהלואה לאומית-מדינית.
שיחה ראשונה מדהימה זו כמובן שלא נתנה תוצאות. הבארון הבטיח לעיין בדבר ולתת לו תשובה בשובו מלונדון. הבארון הירש עמד בראש מפעל התישבות היהודים בארגנטינה, יק"א. אבל כבר בימים אלה החל ניוונם של ישובים אלה. הנסיון הזה נכשל.
במכתב שני לבארון שהוא כותב ב-3 ביוני נמצאים הדברים הנפלאים: "אתן דגל לעם. דגל מהו ? כלונס עם חתיכת בד ? לא אדוני. דגל הוא למעלה מזה. בדגל מוליכים את הבריות לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה. רק מה שהוא פנטסטי כובש את האדם".
לאן יוביל את היהודים שיותן להם לצאת, טרם ידע הרצל . אבל ביומנו הוא מדגיש שברור לו שהענין שהוא נתון בו ענין פלא הוא. והוא יושב לכתוב את ה"ספר הראשון בענינו של ישראל''. והוא כותב אותו בנשימה אחת. הוא מלא אותו בהליכה, בשינה, באכילה. הוא עובד כאילו מתוך צו שאוכף אותו. הוא מפחד כל הזמן שמא יצא מדעתו מעצמת המתח.
יחד עם כתיבת הספר הוא פותח ביומנו. 5 ביוני 1895. הוא שוקל את בעיות הארץ. הרבה נימוקים הם נגד ארץ ישראל. בעד: "האגדה האדירה''. עד 17 ביוני מוכן המרשם הראשון של "מדינת היהודים", שהוא מכין אותו כנאום בפני בית רוטשילד . יש לו נימוק מיוחד גם בשביל עשירי ישראל, הם חייבים להציל גם את המילירדים שלהם מטמיון.
ב-17 ביוני נכנס אליו ידידו הרופא והעתונאי אמיל שיף. הוא קרא בפניו את החוברת, שיף נזדעזע ופרץ בבכי בחשבו שדעתו של הרצל נטרפה עליו. הרצל נרתע: שמא זה נכון. אל נורדוי רופא העצבים המפורסם לא הלך למרות עצתו של שיף , אבל בקש ממנו לא לספר לאיש על הדבר. אולם חולשה זו, היא רק בת-שעה. במקרה נוכח, לרגלי בדיקת חשבונות של שיף ומציאת טעויות בהן, ששכלו פועל כהלכה ולהיפך, שיף הוא זה הטועה. הוא כותב מכתב אל "איש הברזל" של אירופה, הקנצלר ביסמרק . כמו כן אל הרב גודמן בוינה. במכתב נוסף אל הבארון הירש הוא מביע אכזבתו מעמו. העם התנוון. הוא ילעג למי שיבוא להושיע לו. על כן, הוא הרצל פונה אל הגויים. הרב גודמן מתיחס בספקנות ומיעץ לו לתת לדבר צורת רומן.
במכתב מ-22 באבגוסט נוספה לבנה חדשה לבנין. "הכוח המניע למפעל היא צרת היהודים''.
עזב את פריס. בבואו לוינה הוצעה לו עריכת עתון ממשלתי, אבל בעלי "ניי פריי פרעסע" הציעו לו תנאים נוחים יותר אף כי לא רצו להתחייב לכתוב דבר בענין הרעיון הציוני שהם מתנגדים לו ולועגים לו.
הרצל בא שוב לפאריס ונכנס אל מכס נורדוי אבל לא כחולה אל רופאו. הוא בא כרופאו של עם. נורדוי, המבקר החריף ביותר באותה תקופה, מתלהב ומבטיח את עזרתו. הרצל נוסע ללונדון כשבידו המלצה מאת נורדוי לזנגביל , סופר מפורסם, בעל קשרים מצויינים.
זנגביל ארגן בלונדון הרצאה של הרצל בפני חוג "המכבים". היתה זו הודעה פומבית ראשונה. ההרצאה נתקבלה בהתלהבות. הרבה ידידים ראשונים נרכשו בה.
עם שובו לוינה מעבד הרצל את הספר עבוד אחרון. הגדרה אחרונה: "מדינת היהודים, נסיון לפתרון מודרני של שאלת היהודים". בשם זה מופיע הספר ב-14 בפברואר, 1896 בהוצ' ברייטנשטיין ב-3000 טפסים.
הכוח המניע הוא הרעיון. בו חי העם עד כה. והוא גם שיצליח להזיז את העם במסעו למולדת. כל ימי קיומו חלם העם את חלום המלכות "לשנה הבאה בירושלים". הגיע הזמן להגשימו. שטת ההסתננות לארץ ישראל עד כה, היא חסרת ערך. יגבר לחץ התושבים והשלטונות יסגרו את השערים. אפשר להבטיח לשולטן הטורקי את העזרה הכספית תמורת מסירת הסוברניות המדינית לנו. "היהודים שירצו בכך, יזכו במדינה".
הספר תורגם מהר להרבה שפות, לעברית תורגם על ידי ברקוביץ. הרצל הרשה לו בשביל התרגום העברי למחוק את הפיסקה על בעיית הלשון.
בעלי "ניי פריי פרעסע" שהרצל היה תלוי בהם מבחינה כלכלית נסו לשוא למנוע בעדו לפרסם את החוברת.