ועוזר דב ליפשיץ את לוח-הקיר הראשון בעברית בצורת לוח טרף (כל יום על דף מיוחד, שנתלש בסוף יומו) ובכל דף מימרות בענין ארץ-ישראל ודברי ימיה.
העבודה הפובליציסטית בעתונו של אחר ולפי טעמו והגבלותיו של ההוא לא היתה לפי רוחו, ולכן השתמש ברשיון להוצאת עתון, שקיבל הרב חיים הירשנזון בהשתדלות דיפלומטית רמת-מעלה (ראה עליו ערך מיוחד בכרך זה) להוצאת כתב-עת בשם "המסדרונה", ולמען המטרה הנעלה של חינוך הצבור לחיים חדשים ובריאים בחומר וברוח מסר הרב הירשנזון לבן-יהודה את הזכות להשתמש ברשיונו, ומאז הוציא בן-יהודה - החל מיום ה' חשון תרמ"ה, את השבועון "הצבי" (בסך 70 גרוש טורקי שלוה לכך ממורה עברי). בעתון נלחם לרעיונותיו (שהונחו ביסוד אגודת "תחית ישראל", כמבואר למעלה) ולהחיאת הדיבור העברי ופרסם בו חידושים לדיבור עברי בחיי יום-יום, ובאמצעות העתון נעשה פרסום לחידושיו ובמשך הזמן נתקבלו לשימוש כללי בדיבור ובכתב, ונעשו לקנין הכלל, מבלי לזכור את יוצרם ומקורם. במרוצת הזמן גדל העתון ושינה את שמו ואת צורתו. מ"הצבי" שינה את שמו ל"האור" ויצא פעמים בשבוע ואח"כ יום-יום וגם בצורת חוברת שבועית בשם "השקפה" לצרכי משלוח למנויים בחו''ל, וביחוד ברוסיה, ועתונו היומי נתקיים עם פרוץ מלחמת עולם א'. גם בסגנון הביא עתונו חידוש כביר: בניגוד ליתר העתונים העבריים בזמן ההוא, שהיו כבולים לסגנון תקופת ההשכלה, לשימוש במליצות של חיקויי פסוקים מהתנ"כ ומימרות מהתלמוד, שבמקרים רבים טושטש בהם המובן הפשוט למען "תפארת המליצה", כתב הוא בסגנון חי וטבעי, אך יפה ומקורי גם הוא וקולח בעוז, בו נמסרו הדברים בלשון חפשית, ששימשה אך ורק למטרתה העיקרית - לספר או להסביר את הדברים כמו שהם ולהחדירם להבנת הקורא בדרך הקצרה והברורה ביותר. גם בתוכן הרחיב בן-יהודה את התחומים ומסר ידיעות והביע דעות על מאורעות העולם הגדול במדיניות, בטכניקה, ובמדע וכו', וחינך את קוראיו הארצישראליים לאזרחי העולם. לעתון היו בזמנים שונים גם הוספות שונות, כגון: עתון חקלאי לאכרים, עתון "בית יעקב" בעברי-טייטש לנשים אשכנזיות בעריכת הרבנית חוה הירשנזון ועוד (ראה את הערך שלה בכרך זה).
ההכנסה מעבודתו העתונאית לא הספיקה לפרנסת משפחתו (על חלקו ב"חלוקה" ויתר במהרה, כי בתור נלחם בעיקר החלוקה לא רצה ליהנות ממנה) ולא פעם היה חסר אף את הפרוטות לקנית לחם לביתו. לפעמים היה נעזר בתחבולה הנחשבת כיום כאכזוטית ממש: לפנות ערב היה מזמין עגלון להסיעו בבוקר השכם ליפו, בפרוטות הערבון שנטל מהעגלון, לבטחון כי אכן יעמוד בדיבורו ויבוא בבוקר לשרותו, היה קונה מזון לביתו, וביום המחרת היה ממציא אמתלא לדחית נסיעתו ומוצא גמילות חסד להחזיר לעגלון את ערבונו. משום כך נאלץ לעבוד גם בהוראת השפה העברית בבית-הספר של אליאנס (בהנהלת נסים בכר ). ההוראה הזיקה מאד לבריאותו הרופפת בלאו הכי והיה משתעל בדם, ולמרות איסור הרופאים המשיך בהוראה. כי בה ניתן לו לעשות את הנסוי החלוצי בהוראת עברית בעברית, שסלל את הדרך לאבות החינוך העברי שבאו אחריו. בהשתדלות נסים בכר קיבלה גם אשתו דבורה משרת מורה לעברית ולדברי ימי ישראל בביה"ס לבנות על שם אוולינה די רו שילד (בהנהלת אחותו של בכר) ולצורך עבודתה חיברה את ספר הלימוד "קצור דברי-הימים לבניישראל בשבתם על אדמתם", שיצא אח"כ בעיבודו של בן-יהודה בכמה מהדורות בירושלים ובוילנה.
כל המטיפים להחלפת בסיס הישוב מחלוקה לעבודת אדמה לא היו חביבים על עסקני הכוללים האשכנזים, שהם היו אז ראשי הישוב, אבל בן-יהודה לא הסתפק בהטפה צנועה ושקטה, אלא תקף בחמת זעם את החלוקה וראשיה - וההנהגה לא היתה טהורה כל-כך, שלא יהא במה לתקוף אותה בצדק ואשר על כן השיבו לו במלחמת איבה גלויה וארסית, וביחוד אחרי שהחל לתקוף גם את מעוזם הצבורים של הגבאים והממונים, את הדת, ואף גילה באורח חייו הפרטיים את זלזולו בה ובעתונו פרסם מאמרים מדעיים שהיו בניגוד גמור להשקפות הדתיות. משכילי ירושלים, אותם שעמדו על בסיס המסורת, הוקירו את מאמציו של בן-יהודה למען הבראת הישוב והחיאת הלשון והמשיכו לקיים את יחסיהם אתו על אף סטיותיו מהדת. - אך קהל עסקני הישוב הישן ראו בו את אויבם בנפש והגבירו את מלחמתם בו, והוא השיב להם מלחמה שערה. בהיות כוללות האשכנזים הפרושים מבצר עוז להתגוננות מפני כל חידוש, תמך הוא בעתונו בספרדים נגד האשכנזים בעקרי סכסוכים, תמך ביסוד "כולל אמריקה" מיוחד, נבדל מ"הועד הכללי", ואף בהרב מבריסק תמך נגד ההנהגה הרשמית של הפרושים. והללו הכריזו חרם על עתונו "הצבי" בשנה השניה לקיומו (טבת תרמ"ו), ואז הוציא את עתונו במסגרת שחורה, לאות שהוא מוחרם ובכל זאת מתקיים. לאחר שנה ומחצה (בתמוז תרמ"ז) החרימוהו שנית ורדפו את קוראיו. הישוב החדש תמך בבן-יהודה ובעתונו, אך לנוכח החרם של הישוב המבוסס שבירושלים לא הספיקה תמיכת הישוב החדש, המועט והדל, והעתון ועורכו היובכל רע.
אז נסע, בסוף תרמ"ז לרוסיה, ואסף שם מנוייםרבים על עתונו (לאחר זמן, כשהשלטון הרוסי אסר את כניסת "הצבי" בגלל "מהפכנות", נשאר היתר הכניסה למהדורה השבועית "השקפה" ואותה קיבלו המנויים בלי הפרעה והרגישו מתוכה את משב רוחה של ארץ ישראל המתנערת), ובשובו דרך פאריס קיבל בהשתדלות נסים בכר תמיכה חדשית לעתונו מאת הבארון בנימין רוטשילד. הביסוס החמרי עשה רושם על הקנאים השמרנים, שמעולם לא היה כבוד הממון