דמות הקיבוץ שנעשה גרעין לקבוץ המאוחד בארץ. עבד גם עבודות כיבוש במפרץ חיפה ופעל בשמירה ובהגנה.
ב-1928 עבר לירושלים, מקום מגורי הוריו, לשם לימוד להשתלמות. עבד כמזכיר המחלקה המדינית של הועד הפועל של ההסתדרות ובמחלקה להתישבות של ההנהלה הציונית (הסוכנות היהודית) וביחד עם דב רבין ובעידודם של ברל כצנלסון ודוד בן-גוריון יסד וניהל את סמינריון הפועלים במשך שלש שנים. הרבה לפעול גם למען הנוער העובד ובמשך שנה נתן כיוון בסניפו הירושלמי לפעולות חינוך והשכלה. במהומות 1929 היה מפקד ההגנה של ארזה ובמהומות מ-1936 היה מפקד פעולות בירושלים ואח"כ בתל-אביב.
משנוסד הנמל בתל-אביב היה מנהלו המסחרי עד לסגירתו בראשית מלחמת-העולם השנית והיה נציג ההנהלה בועד למען הנמל. היה בין מיסדי ומנהלי המחלקה לאימפורט של כופר הישוב. אח"כ עבד במחלקת התעשיות של המשביר המרכזי.
מסוף נובמבר 1947 ועד להכרזת המדינה ניהל לבקשת המוסדות העליונים את מרכז המפקד לשרות העם, שגייס רבבות מבני הישוב ובנותיו למלחמת המולדת וניהל פיקוח ממלכתי-למחצה, אבל בעל תוקף מלא, על מתן ויזות ליציאה מהארץ עד 15 למאי ניתנו על ידו ובחתימתו.
אחרי הקמת המדינה נתמנה למזכיר הכללי לעניני התחבורה היבשתית במשרד התחבורה של ממשלת ישראל, הכוללת את מסילות הברזל וכל התנועה המוטורית בדרכים.
בניו: דוד, יצחק.
ברוך ספיבק
נולד בסמילה, פלך קיוב (אוקראינה), ד' אדר תרכ"ו (1866), לאביו שמואל (בן-תורה, משכיל, פקיד בבית-החרושת לסוכר של הרוזן בוברינסקי) ולאמו דינה. למד בחדרים ואח"כ בבית המדרש והשתלם בידיעות כלליות, ובגיל צעיר כבר החל לפעול בעסקנות צבורית והיה ממיסדי אגודות של הבחורים להשתלמות ולמעשי צדקה וכו'.
בפרעות 1882 נהרגה אמו, ובהתעוררות לחיבת ציון שקמה בעקב הפרעות היה בין הראשונים שנתן לה את ידו, ומאז היה מראשוני הפעילים בתנועת חיבת ציון ואח"כ בציונות המדינית.
נשא לאשה את בת-שבע בת רפאל וינרוב . נתקבל לעבודה בפקיד בחברת-הנפט הגדולה "נובל", שהיו לה עסקים גם ברוסיה, עלה בדרגת הפקיד- ונתמנה למנהל סניף החברה בקרמנצ'יג ואח"כ בייקאטרינוסלב. הקדיש את כל זמנו הפנוי לפעילות צבורית בקהלה. ביסוד בתי תמחוי, חברת "עוזרי מסחר" להשתלמות בתרבות יהודית וכללית, השתתף עם הד"ר שמריהו לוין ומ. אוסישקין ביסוד "החדר המתוקן" (בהנהלת המורה ח. א. זוטא) וביסוד בית-ספר למסחר, שהוקדש בו מקום רב ללימודים עבריים. ביחוד הגדיל לעשות בעבודה הציונית והיה ממלא בדייקנות למופת את כל ההוראות שקיבל מאת מ. אוסישקין , המורשה לגליל ייקאטרינוסלאב, עד כי ליצני המקום היו קוראים לו "הז'אנדארם של אוסישקין"- בתקופת הפרעות בשנות 1905/6 היה פעיל מאד בהגנה העצמית היהודית, השתמש בקשריו עם חוגי המסחר לאיסוף כספים לרוב לרכישת נשק, ובסיכון עצמו ובני ביתו הסתיר את הנשק במשרדי חברת "נובל" ובמחסניה. בשנות מלחמת-העולם הראשונה צמצם את עבודתו במשרד החברה לשעות הבוקר המוקדמות ואת כל שאר זמנו הקדיש לעזרה חמרית לפליטי היהודים מאזורי הספר שהגיעו לעיר ולסביבה. ובשביל ילדיהם יסד גני-ילדים ובתי-ספר עבריים, - דבר שסיבך אותו במלחמה קשה עם האידישאים שונאי העברית והעבודה המאומצת הפילתו למשכב לכמה חדשים.
אחרי נצחון המשטר הבולשבי לא נשאר לו מקום לעבודה צבורית וציונית. יצא מרוסיה בלי רשיון ואחרי כמה חדשי טלטולים דרך טיפליס ואיסטמבול הגיע ארצה, ובהיותו מקבל פנסיה קבועה מחברת "נובל" היה חפשי מדאגות פרנסה והתמסר כולו לעבודה צבורית וציונית. היה פעיל בציונות הכללית וממיסדי המועדון הציוני, עבד בהתנדבות למען הקרנות, ארגן את מכירת תוצרת העוורים ופעל רבות לעזרת הפליטים ממהומות תרפ"ט, אך מפעלו העיקרי היה יסוד חברת "עונג שבת" ובנין "אהלשם".
הוא מרבה לשוחח עם ח. נ. ביאליק בטיולים עד שעות מאוחרות בלילה, ופעם, כשביאליק היה בטיול כזה במצב-רוח מרומם, הפליט הרבה הברקות-רוח ואמרות-פנינים שהקסימו את ספיבק וכשבא הביתה לא יכול לאצרן בקרבו וסיפרן מיד לבני ביתו. כלם הסכימו לדעתו, כי חבל שרק יחידים יהנו