יעקב ליטוינסקי ביסוד האגודה הראשונה לעזרת העולים ביפו.
אחרי מות חיים יהושע גולדברג (שנקרא חיים בקר , ראה כרך א', עמוד 361) נתמנה במקומו מטעם השלטון למוכתר האשכנזים ביפו. פעל רבות לפתיחת שערי הארץ לכניסת עולים, ששלטונות החוף סירבו להרשות את כניסתם ולפדיון שבויים (שחרור בערבות לעולים שנאסרו וכדומה), ובקשריו בתור מוכתר עם עשירי הערבים עזר למושבות ברכישת קרקעות מהם. היה מראשוני המשתכנים בנוה שלום ועמד על משמר נגד הערבים שאמרו להפריע את עבודת בנין השכונה וגנבו את החמרים. השתתף בגאולת קרקעות להרחבת השכונה ויתר השטחים היהודים בסביבת העיר.
נפטר בטבריה. ו' טבת תרע"ז.
צאצאיו: שמעיהו, יצחק (מראשוני הרוקחים בארץ), מרים אשת צבי אשבל, פרל אשת יוסף ליפ שיץ, צפורה אשת ישעיהו לונדון, טובה.
אברהם יצחק הניגמן
נולד בלעלוב, מחוז קיעלצי (פולין), א' ניסן תרל"ה .(5.4.1875), לאביו ר' מאיר דוד (מצאצאי האדמו"ר ר' דוד מלעלוב) ולאמו רבקה בת ר' אליהו דב גרוי מאסטופניץ. למד בחדרים ובישיבה והשתלם באופן פרטי בהשכלה, כללית בעיר-החרושת זאווירצ'ה.
בתרנ"ז נשא לאשה את טויבה בת ר' מרדכי הלל פחטר .
השתקע בוארשה ועסק במסחר ובתעשיה של שעונים ותכשיטים. השתתף בפעילות ציונית בתעמולה ובתרומות, ביסוד האגודה לגאולת אדמת כפר אוריה, באגודת חובבי שפת עבר, בארגון שיעורי שבתות לילדי הרחוב בלימודי. עברית, תנ"ך, היסטוריה ישראלית ותלמוד, עזר לפדגוג הנודע יחיאל הלפרין ביסוד "חדר מתוקן" (הראשון בוארשה) ובו נתן חינוך עברי לבנו הבכור יעקב (כעת עו"ד בתל-אביב).
בתרע"ב. שלח את בנו בכורו ארצה ללמוד בגימנסיה "הרצליה" וביום כ"ה אלול תרע''ג עלה ארצה עם כל משפחתו, קנה מגרש ובנה בית בתל-אביב והמשיך במסחר שעונים ותכשיטים ביפו ואח"כ בת"א והיה מפעילי מרכז בעלי מלאכה, וביחד עם מנחם שיינקין פעל למען סידור בעלי-מלאכה יהודים בערים הערביות, עזה, באר שבע וכו', כדי להקים בהן גרעין לישוב יהודי. ואח"כ יו"ר הועד במשך כמה שנים.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה קיבל את הנתינות העותומנית למען יוכל להשאר עם משפחתו בארץ. אחרי הגירוש הכללי מיפו ות"א (אביב תרע"ז) התגורר זמן-מה עם משפחתו בכפר תבור, ובעקב התנאים הסניטריים הגרועים מתה שם בתו היחידה, בת 10, וכשעברו ''ראש הגולה" מאיר דיזנגוף והד"ר מ. שרמן בכפר בדרכם לטבריה העיר להם על סיבת התחלואה והתמותה הגדולה של יולדות וילדים, כי המים לשתיה הובאו מבאר בשדה שהבידואים הרחצו בה, ובעקב הסברתו הקציבו הנ"ל כסף למכסה ולמשאבה בבאר המגפה נעצרה. אח"כ עבר לדמשק, ובתור סוחר בתכשיטים ונתין גרמני מדומה היו לו קשרים עם אנשי שלטון והשפעה ערבים וטורקים. ביחסיו אלה השתמש לקבלת רשות כניסה באופן פרטי לביקורים בכלא חאן עלי באשה והסתכן בהברחת מטבעות זהב וחפצים אחרים מאת דיזנגוף ואנשי ''ועד ההגירה" לאסירי ציון (אסירים פוליטיים יהודיים מהארץ) הכלואים בו. כן השתתף במומחה ליד ח. מ. קלואריסקי מרגלית ויהודה גרזובסקי (כעת גור) בקנית תכשיט יקר בשביל אשתו של גנרל מסוים (במחיר מטפחת גדושה מטבעות זהב) כדי להניעו לבטל גזירה קשה.
אחרי המלחמה חזר לת"א והיה במשך שנים אחדות יו"ר ועד מרכז בעלי מלאכה, וכן היה ראש הועדה הצבורית שנתמנתה לחקור בהאשמות במעילה כספית שהושמעה נגד בוני שכונת מרכז בעלי מלאכה (כעת רחוב שיינקין והסביבה). השתתף בארגון הארחתם של עולי האניה "רוסלאן" כשהגיעו בערב שבת.
בתמוז תר"פ נבחר לשופט במשפט השלום העברי והמשיך בכהונתו זו שבע שנים. באותו זמן נבחר למועצת קהלת יפו ות"א, יחד עם בצלאל יפה, דיזנ