יתר הדברים את שאלת הבנק הציוני שנוסד ושצריך היה למצוא הד מתאים בתוך הציונים והעם היהודי כולו, בשביל ליצור מכשיר המזויין במליונים הדרושים להצלחת התכניות של התנועה הציונית, והמוסד נשאר באמצעים מצומצמים שלא היה לו ערך מעשי גדול.
ב-1905 בא ברלין לארץ ללמוד את האפשרויות הצפויות בה לבעלי הון ויזמה. הוא מצא אפשרויות, שאמנם אינן מבטיחות הצלחות גדולות במהרה, כמו ברוסיה, ודורשות הרבה מאמצים וקרבנות חמריים. תכנית אוגנדה ומותו של הרצל, הביא אותו להחלטה ולמפנה רדיקלי בחייו, לעלות עם משפחתו לארץ, ולהקדיש למענה את כל כוחותיו. בימי בקורו בארץ עבר אותה ברגל יחד עם מניה שוחט וילבושביץ , מקסטינה עד מתולה.
בחזרו לרוסיה יסד חברת "עתיד" להקמת מפעלי תעשיה בארץ, מניות החברה הועמדו על ידו, על מחיר כזה, שרק אנשים אמידים שבשבילם אין ערך גדול אם יקבלו רווחים או לא. ושביכולתם היה לקנות מניות בנות 1000 רובל כ"א. חלק גדול של המניות נמכרו בצאריצין ואח"כ גם במקומות אחרים. למייסדי החברה הצטרפו בין אחרים, המהנדסים מ. פבזנר, ונ. וילבושביץ, מרדכי בן הלל הכהן ועוד.
ב-1907 עלה עם משפחתו והשתקע ביפו. הכניס את בנותיו ללמוד בגימנסיה העברית שהיתה אז ביפו.
את עסקיו ברוסיה לא חיסל ועד מלחמת-עולם א' היה שוהה כשלשה חדשים בכל שנה ברוסיה וטיפל בהם, אך חלק מהונו העביר לארץ והשקיע אותו ביזמה כלכלית יוצרת. יחד עם המהנדסים - פבזנר ווילבוביץ ניגש להקמת בתי חרושת לשמן-זית ולסבון בסביבות לוד ובחיפה. בית החרשת בסביבות לוד ("בית עריב") נתקל בקשיים בקשר למחסור במים וכל המאמצים של קדיחה עמוקה וכו' נתנו רק כמות קטנה של מים, בזמן שהתצרוכת למים במקום היתה גדולה מאד, וכן לא היתה במדה הדרושה חומר גלמי במקום. בית החרשת בחיפה התפתח אמנם בצורה יותר משביעת רצון, אבל ההפסדים הכספיים הגדולים ב"בית עריב" (ע"י לוד) ונחיצות הון חוזר יותר גדול ממה שהיה ברשות החברה, הביא לסופו של דבר להכרח לעשות ליקוידציה לעסקי החברה .אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נהרס ע"י הצבא התורכי בית החרשת ב"בית עריב", ובית החרשת בחיפה נמכר לחברה שיסדה את בית החרשת "שמן", שקיים עד היום. חלק מהעובדים הראשיים - ביניהם משפחת ארמן (מומחים לתעשית סבון) והמהנדס וילבושביץ עברו לחברת "שמן" ועובדים שם עד היום.
במשך כל השנים שבתי החרשת הנ"ל היו קיימים, עבדו בהם רק בעבודה עברית.
נטע פרדס גדול במושבה נס-ציונה. בחדרה שם לב לנטיעות האקליפטוסים. בתור מומחה לעצי בניה עמד על הרעיון שאפשר לגדל בארץ מיני עצים המתאימים לעיבוד עצי בניה. אנשי חדרה הודיעו לו, שכל הנסיונות שנעשו להשתמש בעץ האקליפטוס לצרכי בניה - נכשלו, וצורת השתמשות במקום בעצים בעובי ידוע - הנגדעים היא כזו, שמהרסים את העץ שאין א"ז אפשרות להשתמש בו לבנין.
כתב מכתבים לאוסטרליה לפירמות מתאימות ולאנשים ידועים לשם קבלת אינפורמציה על צורת גידול מינים שונים של אקליפטוסים וצורת השתמשות בכל מין לצרכי בניה ריהוט וכדומה. התענין גם בכל מיני מכונות הדרושים לעיבוד עצי האקליפטוס ומחירתם. אסף ידיעות בענין גידול האקליפטוס בדרום צרפת ואיטליה. פנה להנרי פראנק , ב"כ "פיק"א" בהצעה למסור לו בתנאים מתאימים טיפול והשתמשות בנטיעותיהם בחדרה וגם נטיעת אקליפטוסים בשיטות חדשות, ואחרי זמן קצר קיבל את הזכירן וחתם חוזה עם "פיק"א" והתחיל בעבודה בחדרה. עשה נסיונות בייבוש העצים הנגדעים מצורות שונות, הזמין משבדיה גם מכונות נסירה, ואחת מהמכונות הספיק כבר לקבל. בינתיים, פנתה חברת "פרדס" במחאה לפריז על הזכיון, בדרישה למסרה לה, בתור ארגון פרדסנים הזקוקים תמיד לעצים. אחרי משא ומתן מיגע עם באי-כח הפיק''א החליט לוותר על זכויותיו.
נוסף לפעילות הכלכלית והציונית הקדיש הרבה מזמנו, ממרצו ומידיעותיו לפעילות צבורית בבנין חמרי ורוחני של הישוב בכל השטחים. השתתף ביסוד חברת "אחוזת בית", שבנתה את השכונה שהיתה אח"כ לגרעין העיר "תל-אביב", היה חבר ועד השכונה, ועד תל-אביב, ובמלחמת העולם הראשונה היה חבר פעיל בועדים שונים שנוצרו להקלת המצב הכלכלי הקשה של יהודי יפו ת"א ונשא במסירות בעול התפקידים הללו בזמנים קשים.
אם כי לא היה בעל רכוש בתל-אביב, השתכן בה בין הראשונים בדירה שכורה ברחוב השחר ונשא בעול עניניה הצבוריים כאזרח יציב, וביחוד התמסר לעניני הגימנסיה "הרצליה" שהיה אחד ממייסדיה עוד ביפו, אח"כ כחבר פעיל בועד הבנין שהקים את ביתה בתל-אביב, ובמשך כמה שנים כגזברה ויו"ר הועד המפקח, השתתף אף בועד הפדגוגי ועד היום יו"ר הכבוד שלה.
אחרי גירוש הטורקים מדרום הארץ (עד לירקון) היה עם משפחתו מהראשונים שחזרו לתל-אביב ומאייר תרע"ח ועד לשוב מ. דיזנגוף מצפון הארץ בחשון תרע"ט שימש הוא כיו"ר נבחר של ועד תל-אביב, השתתף ביסוד הועד הומני של יהודי ארץ-ישראל ואח''כ בכל שלבי ארגונה של כנסת ישראל, הטילו עליו לעבד חוקת בחירות לאסיפת הנבחרים, והיא התחיקה הדמוקרטית הרחבה