Volunteers needed for an exciting new digitization project. Click here.

Volume 4

Page 1888

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

מ"המעבר הצפוני-מערבי" לקנת ו"מרדות" לויניץ. מתחיל בעצמו לתרגם את סארויאן הארמני. כותב יומן. נאלץ גם להשתכר כי כסף אביו לא הספיק עוד. הוא מחבר דיסרטציות בשביל סטודנטים אחרים, המקבלים תארים על סמך עבודותיו אלו.

אך כל אלה לא סיפקו את רוחו הסוערת והוא מצטרף מחדש לאצ"ל בירושלים. נשלח לקורס למפקדים והצטיין בו. נתמנה למפקד על שתי יחידות. אך מצבו החמור של אביו אילץ אותו להפסיק את לימודיו. חזר לתל-אביב. שוב נכנס בסכסוך עם מפקדיו באצ"ל, מכיון שהוא רגז על שנדחתה הצעתו להתנקש במקמייכל - הנציב העליון לא"י.

בינתיים נתקבל כמודד-מתלמד ונשלח מטעם מחלקת המדידות הממשלתית לעין-גנים (ג'נין) וכך ניתק את קשריו האירגוניים.

בעין-גנים בא בסביבה ערבית טהורה. למד מהר את המקצוע ונתמנה לאחראי על קבוצת ערבים. יחסיו אתם הם מצויינים אף על פי - ואולי דוקא משום כך שהוא אינו מסתיר את השקפותיו הלאומיות ומרבה לדבר אתם על פוליטיקה. הם מכבדים אותו מאוד.

פעם ראשונה בחייו הוא משתכר למעלה מצרכי מחיתו. מלא שמחה על כך, הוא תומך מכיסו באמוזקנתו ובאחיו.

כאן בין הרי אפרים מתעמקת אהבת המולדת אצלו וגוברת תשוקת החרות. אפיו מתקשה. לזמן מה הועבר לנהריה ומשם ירושלימה. שמח שוב להיות ליד זקנתו בירושלים. שוב יכול היה בשעות הפנויות ללמוד. ונוסף על כל אלה החליט להוציא מסקנות פוליטיות אחרונות: הצטרף ללח"י שראה בהם את הלוחמים הקיצוניים ביותר בשלטון הבריטי.

בשעת אחד האימונים נפצע שוב וצלקת נשארה לו לכל ימי חייו.

מקרה אחד נחרת עמוק בנפשו: בשעת אימונים בהרים נתקלו במשמר בריטי. מפקדו לא נרתע, עצר את הבריטים ופירק את נשקם. הוא ראה את כוחה של התעוזה והרגשת האדנות בארץ.

יושרו מביאים אותו לעתים קרובות להתנגשויות עם ממוניו האנגלים. אין הוא רוצה להמשיך עוד זמן רב אתם. מקוה שבעבודת תרגומים לעברית ימצא את לחמו.

והנה הוצע לו מטעם מפקדת לח"י לצאת לקהיר ולעמוד בראש הפעולה להתנקשות בלורד מוין, אשר אנשי לח"י ראו בו את יוצר "הליגה הערבית" ומכוון המדיניות הבריטית האנטי-יהודית.

ההכנות היו ממושכות. צריך היה בתנאי הפיקוח של המלחמה לצאת בלבוש - ועם ניירות בריטיים. הסכנות רבות מהרגע הראשון, אך אין מאושר ממנו שניתן לו סוף סוף לפעול בהקף רחב. הודיע להוריו וידידיו שיוצא הוא לרגל עבודתו לשבועות מספר. ורק אחת, בחירת לבו, אשר קוה לאחר שובו לבנות עמה את ביתו, רק היא ליותה אותו בתחנת הרכבת.

בשמונה עשר באוקטובר 1944 הגיע לקהיר, והחל באירגון הפעולה. מספר האנשים שעמדו לרשותו היה מועט, הוא נודע ביניהם בכינויו "זבולון" . בחר לו כעוזר ראשי את אליהו חכים מחיפה , שאף את שמו הכיר רק לאחר זמן. לאחר התצפיות על המיניסטר הבריטי הכין את התכנית. התקשה במציאת כלי רכב והחליט להסתפק באופנים פשוטים לנסיגה. על אליהו חכים הוטל התפקיד לפגוע באוייב והוא נטל על עצמו את החיפוי בנסיגה.

בוצעה ההתנקשות (כ"א חשון תש"ה - 7.11.44). לורד מוין נפגע ונהרג. השנים נסוגים. אילו השתמשו בנשקם יתכן שהיו מצליחים להסתלק, אבל ההוראה היתה, במדת האפשר לא לפגוע במצרים. כדור הרודפים פגע בו בצלעותיו והוא נתפש יחד עם חברו, אשר חש לעזרתו.

כשבועים הוא נמצא בבית החולים. שם נחקר לראשונה והפתיע את חוקריו בתשובותיו. לאיום בגרדום מצד החוקר ענה קצרות: "רוצה אני עוד לחיות, אבל לא במחיר כבודי".

למרות תנאי בית הסוהר החמורים, הצליח להתקשר עם האירגון בחוץ והוא הוא אשר מעודד את חבריו הדואגים לו.

ב-10 בינואר 1945 נפתח המשפט שרכז את תשומת לב העתונות העולמית כולה. הנאשמים הגנו על עצמם מכיון שהסניגור שנשלח מארץ ישראל, עו"ד אשר לויצקי סרב להסכים לקו ההגנה שלהם. בהפרדו ממנו אמר לו בית-צורי : "הואילה נא למסור לאבי שלא יכעס עלי אם ידינוני למות. אהיה גאה על כך, אנא, יהא גאה גם הוא".

נאום הסניגוריה שלו הפך להיות לכתב האשמה כבדה נגד השלטון הבריטי האימפריאליסטי. מבנהו ההגיוני, הברקותיו הספרותיות, דיוקו המדעי והפסיכולוגי שימשו נושא הערצה לטובי הכתבים בעולם. כתב אמריקאי ידוע שם אשר בגלל הצנזורה שהוטלה על העתונות, טס לבירות (הלבנון) כדי להבריק משם את הנאום, העביר לאביו של אליהו בית צורי פתק דלקמן: "אדוני ומכובדי, צר לי מאוד שלא עלה בידי למצאך, בקשתי ללחוץ את ידך ולהביע לך את רגשי הערצתי לך על שאב הנך לבן נפלא כזה".

גדולי הפרקליטים המצריים קבלו על עצמם להגן על הנאשמים שלא על מנת לקבל פרס, מצאו נקודות אחיזה רבות, מדיניות, מוסריות, ופורמליות כדי להציל את הנאשמים בכלל ואת אליהו בית-צורי בפרט מן התליה. אולם תלותה של ממשלת מצרים בבריטניה שמה לאל את כל המאמצים. הוצא פסק דין מוות (ד' שבט תש"ה - 18.1.45). הנאשמים קיבלו את פסק הדין בחיוך. היו מוכנים לו.

אז החל המאבק על השגת חנינה. דעת הקהל המצרית היתה כולה בעד חנינה. השפיעה הבלגתם ביחס לשוטרים המצריים בשעת הנסיגה, השפיעה עמידת הגבורה שלהם, והשפיעה השנאה לבריטים. ביחוד היו סיכויים רבים לחנינה לבית-צורי.

APA citation

Tidhar, D. (1950). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 4, p. 1888). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/4/1888