המקומיות ויצר את התנאים המוקדמים לבחירות מוניציפליות בכל רחבי הארץ.
כשר הפנים הרחיב את הרשת המוניציפלית בארץ ע"י הענקת סטטוס מוניציפלי לעשרות ישובים - קטנים וגדולים - במדינה: ביזמתו ולפי הצעתו בוצע גם סיפוח יפו לתל-אביב, שהוא אקט פוליטי והיסטורי רב ערך בחיי המדינה. לרגל השלמת המיליון הראשון של האוכלוסיה העברית בא"י, נרשם בספר הזהב של הקרן הקימת לישראל, ע"י עובדי משרד העלית כאות הוקרה על מסירותו והצלחתו בשטח העלית.
בועידה העולמית ה-י"ח של ה"מזרחי" באב תש"ט בירושלים נבחר כחבר נשיאות המרכז העולמי של ה"מזרחי", כנציג "הפועל המזרחי" שהוא אחד ממיסדיו, מנהיגיו ומעצבי דמותו.
חבר בועדות ממשלתיות, הנהלת מוסתת צבוריים, ומפעלים תורניים-תרבותיים. עוד מראשית ימי עולתו הצבורית והציונית השתתף בעתונות התנועה והכללית בארץ ובחו"ל, ופירסם מאמרים על נושאים שונים.
אשתו: ליזה בת בנימין בסטומסקי. צאצאיו: יהודה, נעמי.
גרשון מינץ
אחד הענפים שנשברו מעל עץ ביל"ו, אך הקים לו שם וזכר במושבתם.
כל הידוע לנו על תולדותיו הוא, שהיה אחיו של ד"ר משה מינץ מפעילי תנועת ביל"ו וממנהיגיה (ראה כרך ב', עמוד 712), ושגם הוא עלה ארצה והתענה בבל אשר התענו יתר חבריו בעבודה במקוה ישראל ובחיי דלות בקומונה שבפרדס אנטון איוב.
כן ידוע, שאחרי המהלומה הקטלנית שהונחתה על החבורה בפקודת הפיטורין והגירוש ממקוה ישראל היה הוא בין המנסים להשאר בארץ למרות הכל. בזכרונותיו של דוד יודילוביץ נזכר שמו בין החברים שהיו מתאספים בבית פטרונם הרי"מ פינס בירושלים וממכסים עצה על עתיתת תנועתם. שם מסופר, שבשיחות ההזיה ובדמיונות העתיד המזהיר היה גרשון מבטיח לשרה רחל בת הרי"מ פינס (שהיתה בת-חיל בציד וברכיבה), שלעתיד תתמנה למפקד גדוד ביל"ו של קלעי מלך ישראל: וכדי לפצות את אחותה איטה (שנמשכה יותר לענינים רוחניים ולפעילות צבורית) היה עוזר דב ליפשיץ מבטיח לה, שהיא תשא את דגל ביל"ו בראש צבא מלכות ישראל...
תאריך צאתו מהארץ לא נרשם לזכרון. רק לאחר זמן רב נודע, שיצא לארה"ב והצליח שם בעסקיו. וכשחזר אחיו הד''ר משה מאמריקה להשתקע בגדרה שלח גרשון בידי אחיו סכום גדול לבנין בית עם במושבת הבילויים גדרה לזכר אמם.
פרטי טכס הנחת אבן הפנה של בית העם, בכ"ג שבט תרפ"ד, מסופרים בערך של הד"ר משה מינץ הנ"ל.
אלה הן הידיעות האחרונות שבידנו על הבילויי גרשון מינץ.
טוביה דוניה
נולד בשאולי (ליטא), בשנת תרל"ז (1877), לאביו דב (סוחר, למדן מופלג).
למד בחדרים ובישיבה, ניסה בהצלחה את יכלתו במסחר, החליט ללמוד הנדסה, גמר בי"ס ריאלי ופוליטכניון בגרמניה והוסמך למהנדס. עבד שנתים בביתחרושת למכונות חשמל בריגה, ואגב מסע טיול בא לארץ ב-1906 ונשאר כאן.
ניסה לבנות בית-חרושת לרעפי מלט ולבני-סיליקט, ובשנות 10-1907 ניהל את מפעלי חברת "עתיד" לתעשית שמן וסבון ומכונות בחיפה וזמן-מה ניהל את הסניף למכונות בדמשק.
נשא לאשה את גיטה בת עוזר ורחל וייצמן , ממוטילי (שליד פינסק) ואחותו של פרופ' חיים וייצמן (עלתה לארץ בת 17, היתה מהמורות הראשונות לפסנתר בארץ וממשיכה בעבודה כמנהלת ומורה במכון למוסיקה בחיפה).
ב-1910 יסד משרד טכני למכונות בחיפה ופעל למען פיתוח התעשיה והחקלאות. במלחמת עולם א' הקים והפעיל מחדש את בית-החרושת בבן-שמן. ב-1920 בנה את ביתו, שהיה הבנין הפרטי הראשון (אחרי הטכניון) בשכונת הדר-הכרמל, וב-1922 השתתף ביסוד ועד השכונה ומאז היה חבר בו כל ימיו. ב-1922 החל עוסק בקבלנות בנין בחיפה והקים בנינים רבים בהדר הכרמל. מ-1928 היה שותף לח' אלבינה, דוניה וקאטינקה , קבלנים לבנין בירושלים, שהקימו בנינים מהמפוארים בארץ (הבנין הגדול של אגודת הצעירים הנוצרים, מלון "פלס" של ההקדש המוסלמי, הדואר הראשי בירושלים וכו'), ומ-1935 שותף הפירמה טוביה דוניה ושות' ביפו, אך עיקר עבודתו היה בחיפה. זכה לאמון בטיב ובדייקנות בביצוע העבודות ובימיו האחרונים קיבל הזמנה לבנות את הקסרקטין ליד עכו ושמח לאפשרות שניתנה להעסיק שם פועלים עבריים במספר ניכר. מצא לו שטחי עבודה בחיים הצבוריים כחבר הנהלת קופת מלוה בחיפה (22- 1914) ובועד לעזרה בשנות המלחמה, חבר הנהלת הלואה וחסכון חיפה (22- 1919), מייסד משפט השלום העברי בחיפה ויושב-ראשו (23- 1919).