עלים למפלגותיהם ובא במגע עם אנשי העסקנות והספרות לזרמיהם. פה ושם מצא נקודות אור שניסה להאחז בהן, אך היחס הקר - ליתר דיוק : חוסר כל יחס לארץ-ישראל ולעברית כלחלומות בלתי-ריאליים, שמצא מצד החוגים ההם, לא נתנו להתמזג עמה כי ברעיון ובמעשה אמנם בחישוב ריאלי לא יכול למצוא משגה בעמדתם, אבל קשריו הנפשיים לקניני-לאום אלה היו חזקים הרבה יותר, מכדי שירצה ויוכל לנתקם. מתוך האנשים הפעילים בתנועות שעבר בהן עברו אח"כ כמה וכמה דרך גלגולים שונים עד שמצאו את תחנתם הסופית ב"ייבסקציה" כמרשיעי-ברית ועוכרי ישראל או שהמשיכו בדרכי התהיות והנדנודים עד שהטילו את עגנם מעבר לים, באמריקה, ורק עם מעטים מהם נפגש מחדש בפעולה קונסטרוקטיבית בארץ-ישראל. העליה ארצה נחשבה בחוגים ההם כבלתי-ריאלית לחלוטין. רק מתי מספר הלכו בדרך זו מתוך נימוקים "ריאליים" מאד: להמלט מהשרות בצבא הרוסי או מפני הבולשת הצארית, שנתנה בהם את עיניה לרעה בגלל הסכנה המאיימת מצדם לכסא מלכותו של הצאר... וכשהגיעו אליו יצירות ספרותיות של חלוצי העליה ההיא (שלאחר זמן צוינה בתולדות הישוב במספר הסידורי "העליה השניה"), כגון, גליונות "הפועל הצעיר", חוברות "העומר", וכו' וכו', וראה בהם ניצנים של נסיון ליצירת חיים חדשים בארץ-ישראל - גמלה בו ההחלטה ללכת בדרך זו, לא מתוך בטחון בהצלחת הנסיון, אלא מתוך רצון לעשות לפחות את הניסוי להתנער ולא להרקב באפס-מעשה בגולה.
בינתיים לא השתמט מהחובה לדרישות החיים הריאליים וקיבל משרת מורה בבית-ספר לבנות דלת העם בבוברויסק מיסודה של "חברת מפיצי ההשכלה" בין יהודי רוסיה, ששאפה לעזור ליהודים באמצעים חינוכיים למצוא את מקומם ומחיתם ברוסיה בחומר וברוח. בניגוד לנוהג המקובל בין המורים, כאנשי-אינטליגנציה מובהקים, להקרא בשמות רוסיים, התעקש הוא להקרא בשמו היהודי "ברל", ותחת להורות עברית בלי אפשרויות הגונות ובלי סיכויים להצלחה לימד את הבנות באידית היסטוריה יהודית וקצת ספרות וראה ברכה בעבודתו. על לבטיו אלה בעבודתו החינוכית מסר דינים וחשבונות בכתב להנהלת בית-הספר וזו העבירתם למרכז חברת מפיצי ההשכלה בפטרבורג, שפרסמה אותם בירחון הפדגוגי שלה. באותו זמן שימש גם ספרן בספריה העממית בבוברויסק.
משהחליט לעלות ארצה נגש מקודם להכשיר את עצמו לעבודה מקצועית. למד פחחות ואח"כ נפחות אצל בעלי-מלאכה פרטיים ובסוף למד חרטות-ברזל בביה"ס המקצועי היהודי "טרוד" באודיסה. בכל המקומות האלה לא גילה את המטרה שלמענה לומד הוא את המלאכה, לבל יתיחסו אליו כמו לאדם משונה ומתמיה, "שדיבוק פלשתינאי" נכנס לו למוחו...
את הוצאות הנסיעה ארצה השיג בשכר עבודה מיוחדת מן הספריה העממית, ששימש בה לפנים כספרן, הטילה עליו להכין קטלוג בעברית ורוסית. בעבודה זו השקיע עמל חדשים אחדים והוציא מתחת ידיו דבר משוכלל למופת וקיבל בשכרו 50 רובל (עשר לירות אנגליות) ועוד 300 רובל בתור פרס מאת מרכז חברת מפיצי ההשכלה. אחרי גמירת העבודה חלה בטיפוס ובדיבוריו בחום הקדחת גילה את לבטי נפשו בסבך הפעלתנות הצבורית העקרה של מפלגות הפועלים היהודים ברוסיה ואת החלטתו לעלות ארצה, אך הקרובים לו חסו על כבודו ולא פרסמו את הזיות - הקדחת שלו בחוגים רחבים... אחרי שהחלים מהמחלה הוכרח להשאר עוד ולהתיצב לצבא, לבל ירשם כעריק ולבל יוטל הקנס בסך 300 רובל בעד עריקתו על אמו שהיתה במצב חמרי קשה. - ואחרי שהתיצב לצבא ושוחרר יצא לדרך. עבר בשלום את המבטים והדיבורים המצליפים של ידידים ומכרים משתוממים ומתמרמרים על "התאבדותו" (כך ראו "להגירה לפלשתינה"), שנתקל בהם ברכבות ובתחנות גדולות בדרכו לאודיסה. ואת צחנת דיבת הארץ שהפיצו הכושלים והחוזרים מהארץ באכסנית העולים והיורדים באודיסה, - וסוף סוף הפליג באניה והגיע ליפו. זה היה בשנת 1909. גם באכסניה ביפו הוכרח לעבור דרך האוירה המחניקה של מאוכזבים ומיואשים המצפים לאניה שתחזירם אל הגולה ומרפים בינתיים את ידי העולים, ואחר-כך יצא לעבוד ולהשתרש בארץ.
נשא לאשה את לאה בת אברהם מירון מבוברויסק.
בארץ מצא מיד את מקומו במפלגת "פועלי ציון", שהיתה שונה תכלית שינוי מהמפלגה שברוסיה. במקום הווכחנות החלושה שהיתה עיקר הפעולה בגולה מצא כאן אנשים משתדלים להתעדות בקרקע המציאות, שהיתה אמנם דלה ורבת קשיים, אך נתנה גם מקום לתקוה ולאמונה בעתיד, ובו בזמן השתדלו להמשיך גם את הרציפות האידיאולוגית של תורת אבות המפלגה ונושאי דגלה של התפוצות, ולשם כך ניסו לפעמים להתאים את המציאות והמעשים לאידיאות שהביאו עמהם משם. זאת ראו שחובתם העצמית בתור חלוצי ההגשמה של ציונות סוציאליסטית: כחובת-כבוד כלפי החברים שבגולה להתמיד בנאמנות לרעיון המשותף : וגם כחובה ציונית להראות לסוציאליסטים היהודים למיניהם, אשר בגולה, שגם ב"פלשתינה" אפשר לעשות סוציאליזם ואפשר לפעול למען הגשמת הציונות בלא לבגוד בה, ולכן מותר לסוציאליסטים כשרים להצטרף ל"פועלי ציון" ואפילו לעלות ארצה... (כדוגמת הציונים הדתיים שהרגישו חובה יתרה להבליט את שמירת נאמנותם לדת, כדי להסיר לזותשפתים מהציונות בחוגים הדתיים).
הקאריירה שלו בארץ התחילה בעבודת שכיר כפועל חקלאי בפתח-תקוה, עין גנים, חדרה אום ג'וני (דגניה), כנרת. בן-שמן, וקלנדיה (עטרות) אצל אכרים פרטיים ובחוות המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית - ובינתיים התבלט בכח פעיל בעניני ארגון, הנהגה ותרבות בצבור הפועלים. בחות כנרת אירגן את שביתת הפועלים, כשהמנהל האגרונום ברמן זלזל בדרישותיהם להטבת התנאים. השתתף ביצירת ועד פועלי הגליל (שהיה גרעין ההסתדרות החקלאית), יסד וניהל את הספריה הנודדת של הפועלים החקלאיים (גרעין הספריה המרכזית של ועדת התרבות של הסתדרות העובדים)