לגור. הוריו השתדלו לתת לו גם חינוך עברי ומסורתי, ולפי אחד המקורות שכרו לו את אחיה של דבורה בארון למורה לעברית. כן מסופר, של"בר-מצוה" פסח על ה"דרשה" שלימדו המורה המכין ובמסיבה שבבית נשא נאום מדברי עצמו. מתוך משמעת וחיבה להורים השתדל להסתיר ככל האפשר את חוסר התענינותו בלימודים היהודיים וקלט אותם במדת-מה, אך להט נעוריו היה קודש לאומה הגרמנית "הגדולה והנאורה" ושמו נקרא אז "ויקטור". היה מטובי התלמידים בכל המחלקות, מבלי להתרברב ביתרונו, עזר לחבריו בהכנת שיעוריהם והיה חבר טוב וחביב ביניהם ואורח חביב בבתיהם.
בסוף שנת 1914 נסע אביו לרוסיה, לרגל עסקיו, ונשאר תקוע שם בגלל פרוץ מלחמת-העולם, וכשעמד לחזור אל משפחתו לגרמניה נפטר בפטרוגראד-לנינגראד בתשעה באב תרע"ח. עם פרוץ המלחמה לא הורשתה המשפחה "ממוצא רוסי", להשאר בעיר-המבצר קניגסברג; נשלחה מערבה והורשתה להתישב בברלין, וכאן נתקבל ויקטור בהשתדלות אמו ובמאמציה להמשכת לימודיו בגמנסיה ריאלית. הושפע מהתעמולה הפטריוטית שנעשתה גם בבית-הספר ולפי אחד המקורות התנדב לגדוד נוער, שחבריו עשו שרותי-עזר צבאיים בשעות הפנאי מלימודים.
בהדרכת אביו התחיל קורא בגיל צעיר ספרי פילוסופיה, התעמק בשירה ובספרות הקלאסית והתחיל כותב שירים ליריים, שכמה מהם תורגמו אח"כ לעברית.
על דרכו הראשונה אל הציונות רווחות גירסאות שונות ואף מנוגדות, כולן ממקורות מהימנים, וקשה להכריע ביניהן. לפי אחת מהן שקדה אמו על השלמת חינוכו העברי ובאמצעות המשרד הארצישראלי הזמינה את ישראל רייכרט (אח"כ מרצה למחלות צמחים במכון לחקר החקלאות ברחובות ופרופסור בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית) ללמדו עברית, וזה קירב אותו אל הציונות ; ולפי גירסה אחרת נקלע לאסיפה ציונית והושפע מהנאומים ששמע בה ; ועוד ב-1916 ארגן את חבריו היהודים - לפי אותן הגירסאות - בחוג להשתל מות לעברית ולציונות, שקראו לו "תקות ציון", בו הרצה והדריך וחינך ולימד את חבריו עברית ואף התחיל מתרגם שירים מגרמנית לעברית והחזיר את שמו מויקטור לחיים. במוצאי מלחמת העולם הראשונה כשהתחיל ללמוד באוניברסיטת ברלין מדעי הכלכלה והחברה (מפי הפרופ' זומבארט המפורסם) כבר מוצאים אותו בשורה הראשונה של תנועת-העבודה הציונית, בין מיסדי מפלגת "הפועל הצעיר" בגרמניה ועורך עתונה "די ארבייט". ב-1920 היה מראשי המדברים בועידה העולמית בפראג, בה נוסדה ההתאחדות העולמית של צעירי ציון - הפועל הצעיר, והוא היה ממיסדיה ועורך עתוניה בגרמניה. ב-1919 פרסם בגרמנית את ספרו הציוני הראשון "הסוציאליזם העממי של היהודים", וב-1920 כבר היה מנציגיה הראשיים של מפלגתו בועידת-לונדון של ההסתדרות הציונית העולמית. חילק את זמנו בין הלימודים ובין פעילות במפלגה, ובין שתי התעסקויות אלה מצא פנאי - לפי אחד המקורות - לצאת מפעם לפעם להתאמן בעבודה חקלאית בחות-הכשרה לחלוצים שיסדה מפלגתו. תוך פעילות כפולה ומשולשת זו המשיך להשתלם בשפה ובתרבות העברית והגיע לבקיאות מעמיקה בכל הענינים כאחד ותיק וקשיש בתנועה. הוסיף לבקיאותו ממעינות הרצון והיצירה והיה לכח ראשוני בונה, והודות לנימוסיו ולסגולות תורשתיות טובות נתחבב אף על יריבים.
בינתים נשא לאשה את גרדה לבית גולדברג ובהגיעו לגיל 20 ילדה לו אשתו את בתו שולמית. אח"כ נפרדו, והוא נשא את סימה בת יעקב רובין שילדה לו את נאוה ושאול (ב-1930).
בחורף 1921 בא לארץ, עבד כפועל חקלאי והשתתף בהנהגת "הפועל הצעיר" ובהגנת נוה שלום (יפו) במהומות מאי, ובדעתו היה להשאר בארץ. אך התנועה היתה זקוקה להנהגתו בברלין והוא עצמו ראה צורך בהכשרה לימודית יסודית, כי לניהול תנועה פעילה ומשתתפת בבנין הארץ וחותרת לפעילות מדינית לא די בכשרון ריטורי ופובליציסטי, אלא נחוצות גם ידיעות בתורת הכלכלה, החברה והמדינה. חזר לברלין, ותוך פעילות בהנהגת המפלגה ובציונות ועבודה פובליציסטית וספרותית גמר את לימודיו באוניברסיטת ברלין וב-1922 הוסמך לדוקטור על סמך הדיסרטציה "על מלחמת המעמדות בתורתו של מארכס". השתתף כציר בקונגרס הציוני ה-12 ב-1921 (ומאז בכל הקונגרסים עד ה-17) ובגיל 23 נבחר בו לחבר הועד הפועל הציוני. הוסיף להשתלם בתרבות העברית והכללית - אף מחוץ לתחומי המדיניות והכלכלה ותוך שקידה נעשה בן-בית גם בשפה ובתרבות האנגלית - כהכשרה למגע עם מנהיגי פועלים ואנשישלטון בריטיים, שלפי מצב הענינים בזמן ההוא היה גורל ארצנו בידיהם. ב-1923 פרסם את ספרו "כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית" (הצעת תכנית-המלוה הלאומית) ובאותה שנה נבחר לחבר המועצה הכספית והכלכלית של ההסתדרות הציונית.
ב-1924 עלה להשתקע בארץ והתמסר לפעילות בהנהגת מפלגתו ולכתיבה בעתונה ("הפועל הצעיר"), וכן בכל