העבודות של ד' אמות, התחיל לתרגם ספרי מופת מאידיש ומעברית לאיטלקית. תרגם מכתבי י. ל פרץ וש. אש (1921), תולדות הספרות העברית החדשה ליוסף קלויזנר (יחד עם דנטה לאטס), הוציא קובץ איטלקי ובו האבטואמנסיפציה לפינסקר, מאמרי הרצל, נורדוי, אחד העם ווייצמן. הספר יצא בהוצאת "לא וואצע'' בצרוף מבוא גדול (1921). סייע לו בעבודתו זו דאנטה לאטס . הוציאו גם ליקוטים תלמודיים באיטלקית. ערך את הירחון היהודי-איטלקי "ישראל". כל אותו זמן חי בדחקות והיו ימים שניזון מתאנים ותה.
אך עדין לא שבעה נפשו של "הגר". כשפינוזה בשעתו רצה גם הוא להתפרנס מיגיע כפיו, למד את מלאכת הכריכה. אך לא הגיע לכך להשתמש בה. כבר באותן השנים הוא משמש סופר. "קונטרס" (של אחדות העבודה) באיטליה (1921--25).
עלה ארצה ב-1924 ונכנס כראוי לתלמידו של א. ד. גורדון - להיות פועל חקלאי בחבורת "מעבר" בפתח תקוה. לאחר יום של עמל היה נוטל את ספר התנ"ך ובעזרת ידיד-מורה לומד עברית משרשיה.
עם הווסד "דבר" (1925) הוזמן להיות חבר במערכת. החל בכתיבה רוסית שהיו מתרגמים אותה לעברית, אך הוא קבל על עצמו שבמשך שנה יכתב עברית רהוטה ואכן כאשר הבטיח היה. חיש מהר נודע שמו כאחד הפובליציסטים המזהירים. רוב המאמרים הראשיים ב"דבר" ("דבר היום", "בשער", "פרקים" "על סדר היום", "מן המתרחש סביבנו", "קיסמים", "קראתי", "במרי שיח" וכו') במשך שתים עשרה שנה היו פרי עטו. היה מעוזריו הראשיים של ברל. היה מעורכי "דבר" בגרמנית (פס': מ. אבן).
לא היתה חזית עברית חיצונית או פנימית אשר לא ניתח אותה באזמלו שהיו בו גם מיסוד האהבה וגם מיסוד האכזריות הדרושה לו לרופא. לא חס אף על אנשי תנועתו ולהיפך, ראה כחובה קדושה לבקר בקורת מתמדת וגלויה תופעות שליליות שבקרב צבור הפועלים שהוא היה דברו. מדד הכל בקנה המדה של האידיאליזם והטוהר. לא ההלכה היא הקובעת כי אם מגשימיה. היו כאלה שטענו נגד הביקורת העצמית בשם "למה יוודע בגויים", אך הוא טען שהשתיקה היא אב החטאים של עתון נושא רעיון ואין היא גם מועילה כלום, כי סופה של כל אמת להתגלות. הוא ידע להתיחס בכבוד ליריבו. לנוכח עליית היטלר התמיד בקריאתו לכלל-ישראליות נגד ההסתה הפנימית והדוגמתיות המפלגתית. היה חבר הועה"פ של ההסתדרות, חבר מרכז מפא"י מ-1927, אספת הנבחרים והועד הלאומי.
למרות עומס העבודה שהוטלה עליו במערכת העתון היומי, לא חשך את כוחותיו ונתן יד למפעלים רפואיים בישוב. משנת 1927 הוא פעיל כיו"ר הועד המפקח לקופת חולים. היה הרוח החיה במוסד זה ומלא את לבות כל חבריו רגש אחריות.
לא יצא מן הארץ כל הזמן, רק בימי האסון הנאצי בגרמניה יצא בשליחות "דבר" אל הגולה בגרמניה וחיזק אותה לעליה. עוד זכה לחנך ב-1936 את בית החולים הגדול של קופת חולים בפתח-תקוה, אך זמן קצר אחר כך הובא לשם בגלל התקפת לב קשה, אשר לא קם עוד ממנה. בית החולים נקרא מאז על שמו. כמו כן נקראו רחובות ובניינים על שמו. נפטר ביום ה' בכסלו תרצ"ז. נקבר על יד ארלוזורוב וביאליק. בעברית נתפרסמו ספריו: "בימי מסה" (קובץ מאמרים, 1930 - תורגם לגרמנית), "בימי תחיית איטליה" (1930). בהוצאת "דוברות" הופיעו מאמריו בכמה כרכים, עם מבוא מאת ברל כצנלסון (ת"ש).
ביום עשור למותו פרסם "דבר" רשימה מלאה של המאמרים שלו אשר פורסמו - רובם בעילום שם.
אפרים פישל אהרונסון
אפרים פישל, בנם של ר' אהרן וחוה רחל בת ר' קלמן משה -נולד ברומניה בכ"ה אייר תר"ט (1849). עד הגיעו לגיל מצוות למד בחדר ומאז עבד בעבודות שונות עד לעמידתו ברשות עצמו. נשא לאשה את מלכה בת ר' שמואל גלאצאנו, ראש הקהילה בבאקו (נתקדש בסבל ענוייו עקב עלילת דם) ואסתר גיטל אפרתי (שלפי מסורת ביתה התיחסו לשושלת דוד המלך). מאז עסק אפרים פישל בסחר תבואות עד שהצטרף לתנועת חולמי שיבת ציון ברומניה ועלה ארצה עם בני ביתו עם ראשוני מיסדי המושבה זכרון-יעקב לפני כ-70 שנים, בשנת תרמ"ב.
נסיונות מרים וקשים הועיד לו הגורל, ואילו הוא קיבלם באהבה ולא התלונן. בימים הראשונים הוביל לקבורה שתי בנות, ולימים (בי"ב שבט תרע"ב) הלך אף אחרי ארונה של אשת נעוריו, אשר היתה הרוח החיה בחיי המשפחה כולה.
ר' אפרים פישל היה ידוע בקרב הציבור בארץ כאכר חלוץ ומצליח. בתקופת שלטונם של פקידי הברון פורסם ("הצבי" כ"ח ניסן תרנ"ז) כאחד הראשונים שסרב לקבל את התמיכה הקבועה וביקש את מחיר יבוליו בלבד.