לעבודה במחלקת ההתישבות לטיפול בקבוצי ההכשרה ליד המושבות.
ביוני 1928 הוזמן לעבודה ב"דבר" כחבר המערכת המצומצמת. ב-1942 נקרא על ידי ברל כצנלסון לעזרה ביסוד הוצאת הספרים "עם-עובד". כעבור שנה הוטל עליו התפקיד של מנהל "דבר", ולאחר פטירתו של מייסד "עם עובד" - גם האחריות להנהלתה. של הוצאת הספרים.
אגב עבודתו קבע עתים להמשך השתלמותו בתורת המשפטים. נבחן בשיעורי המשפט הממשלתיים שבירושלים והורשה ב-1936 לשמש עורך דין, אך לא נפנה לכך והמשיך את עבודתו כעתונאי וכעורך. היה חבר המזכירות של בית הדין העליון של ה"הסתדרות" ובוערת הבקורת שלה. שופט עירוני בעירית תל-אביב.
באוקטובר 1948 נתמנה לאגף החקיקה של משרד המשפטים, כשותף לעבודת החקיקה וכעורך ראשי של נוסח החוק ושל "רשומות".
ערך ותרגם ספרים בהוצאות "חברה", "דבר", "עם עובד" ואחרים.
פרסם מאמרים ורשימות בעתונות "החלוץ", וב"דבר" בחתימת שם ובכינויים שונים: מ. בוגדן, ב. דן, ב ד. בוקי, מ. פנימי, מ. בן-בית ואחרים.
רעיתו; בתיה בת אשר ושרה גולדברג (ילידת הארץ בדור השלישי, נכדתו של הרב ר' דוד ווילנר (כהן) מירושלים. בוגרת הגמנסיה, מורה).
בתו: מיה (מרים) תלמידת האוניברסיטה.
ברוך שווארץ
נולד במושבה גלבינובו, מחוז באלטה (אוקראינה), חשון תרכ"א, לאביו ישראל. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובבית המדרש והוסמך כשו"ב, אך בעת "הפעולה" הראשונה כבר הרגיש שאין המקצוע הזה לפי רוחו, ולמעשה לא היה שוחט יום אחד. השתלם בעצמו בלמודים עבריים וכלליים, נעשה מורה לכל ימי חייו. היה מורה בבלטה ומנהל בי"ס בבוגופול וויניצה (אוקראינה), חינך תלמידים רבים ברוח התרבות העברית וחיבת-ציון.
עבר לבלטה ונשא לאשה את איטה בת הסוחר משה זאב מילגרום .
נתפרסם בתלמיד חכם ומשכיל, כמחנך מעולה וכעסקן צבורי נלהב. עמד תחילה בראש האגודה המקומית של חובבי ציון, ובימי הרצל התייצב בראש האגודה הציונית. תודות למאמציו נבחר מנחם שינקין ל"רב מטעם" (רב ממשלתי) בבאלטה וכיהן בה שלש שנים. עבד יחד עם שינקין את העבודה הציונית בעיר ובמחוז, השתתף כציר בועידות הציוניות הכל-רוסיות שבמינסק (1902) ובפטרבורג (1917). בימי ממשלת קרנסקי היה חבר ההנהלה המחוזית הממשלתית. גר כמה שנים בבוגופול, שבה כיהן כראש הקהלה, ובוויניצה.
היה מרצה בקביעות לפני המוני העם ונותן שיעורים חנם למתכוננים לעבודה חנוכית. ארגן את בעלי המלאכה, את ה"מלמדים" והמורים. פעולתו למען הציונות, למען הלשון והתרבות העברית נודעה הרחק ממקום שבתו, והוא היה מסייע להחדרת התנועה הלאומית בכל הסביבה הקרובה והרחוקה. לא פעם סיכן את חייו בשרות-העם בתקופות-הפרעות השונות בימי הבולשביקים.
בשנת 1919 העתיק את מושבו לאודיסה ובסוף שנת 1922 עלה לארץ. דר כמה שנים בירושלים. בגלל מצב בריאותו עבר לתל-אביב. על אף מחלתו (הלב) עסק גם בארץ בעבודה חנוכית-תרבותית במדה מסויימת.
עוד בנעוריו פרסם כתבות ומאמרים ב"המליץ" ובעתונים אחרים, רוסיים ועבריים (השבועון הציוני ברוסית "ייברייסקאיה מיסל", אודיסה, 1919), בא"י הופיעו מפרי עטו מאמרים וזכרונות חשובים ב"הארץ" וב"דבר".
ספרו הגדול "חיי" (חלק ראשון. ירושלים 1930) הוא מיסמך רב-ערך לתולדות החנוך וההווי המשפחתי בישראל מלפני שנים-שלושה דורות. השאיר בכתב יד עוד 3 חלקים - זכרונות וחידושי לשון.
נפטר בתל-אביב, כ"ג אדר תרצ"ג.
צאצאיו: ד"ר יהודה ליב, צבי, צפורה וויינרויב, שלום בן-ברוך (ראה כרך א' עמוד 516), חיים, ד"ר אברהם (רוסיה ).
הרב ראובן מרגליות
נולד בלבוב, מזרח גליציה, ז' כסלו תר"ן (1889), לאביו ר' משה (תלמיד-חכם מובהק, סוחר, ממשפחת דורות של למדנים ואדירי-תורה נודעים, הקרויה מרגליות על שם מרת מרגלא , אמו של ר' יעקב מרימונדא, מגולי ספרד שהתישב בנירנברג והיה אב וראשון לענף האשכנזי של המשפחה) ולאמו מרים בת ר' יעקב חיים לוטבק. למד תורה מפי מלמדים פרטיים בבית אביו ובהשגחתו. משנתיתם מאביו בגיל 14 נאלץ לעזור לאמו