ירמיהו בוקסר
נולד בראשון-לציון בשנת תרמ''ח (1888) לאביו אהרן ולאמו שרה בת ישעיהו זאנוויל (אחותו של ראובן לרר, רוכש ומיסד נחלת-ראובן, היא ואדי-איל-חנין, לאחר כך נס-ציונה.) בהגיעו לגיל שנה אחת עברו הוריו לגור בואדיאיל חנין, בשנת 1889.
בראשית השתקעותם במקום גרו בחצרו של ראובן לרר ששמשה בכלל חצר-מגורים לכל ראשוני המיסדים. שם עברו עליהם כל תלאות וחבלי הקליטה במקום החדש, שהיה איזור ביצות, ובמצב סניטרי קשה בשל חוסר רופא ובית-רפואות וקשיי הקשרים עם שלושת המושבות העבריות שכבר היו קיימות אז ביהודה, בשל חוסר דרכי תחבורה ורחוקן של הנקודות אחת מהשניה, ולבטיהם של המיסדים, אנשי תרבות שנקלעו לערבות שממות מדבר ולבין תושביו הפראים. הקדחת אכלה בהם בכל פה, מחלת העיניים הטילה מומיה, והערביים הפראיים - עשו במיטב יכולתם לעזרת המדבר במלחמתו בתרבות.
את חנוכו קבל בבית הספר העממי בנס-ציונה (אשר שמו עוד טרם נקרא עליו אז, כי בתי-ספר אחרים לא היו בכלל בארץ) בהדרכתם החנוכית שק המורים : צבי הוכברג (אשר ביחד עם אחיו שמואל התמסר ללמד את ילדי המושבה). בגיל י"ג נכנס - בתור בוגר בית הספר ומוחזק כמבוגר מושלם בלמודים, - לעולה של הפרנסה העבודה. ובהיות ושכר העבודה בנס-ציונה לא היה בו משום רחבות יתרה - היה מוכרח לנדוד למען חפש פרנסה - לראשון-לציון. את הקיץ עשה בעבודה בנסציונה בפרדסי הבארון והפיק"א, ואת החורף בראשון לציון בזמירה בגפנים בכרמי אהרן וברוך פפירמייסטר בהגיעו לגיל 20 שנה נשא לאשה את רבקה בת ר אבא טפר (מראשוני נס-ציונה).
בהיות עוד אביו חסר כל נסיון חקלאי בימים ההם היה נועץ בעבודה החקלאית ובענין עתידו החקלאי בידידיו החקלאים הותיקים והמנוסים בראשון-לציון אלחנן שליט ונפתלי הלל. הללו יעצוהו לדבר על לב של אביו שיקבל מאת דודו ראובן לרר חלקת אדמה על פסגה רמה למטע כרם גפנים. ואמנם קבל אביו מאת ראובן לרר שטח של שלושים דונם על גבעה רמה אדמת טרשים וסלעים, שהכשירוה ויטעוה כרם ענבים.
את כספי ההלואה שקבלו מהפיק"א לנטיעה השקיעו בכרם שצמח. יפה, אבל יבולו זעום היה. וכאשר נפטר אביו הגיע החוב שהצטבר על-ידי הוצאות הכרם להון שנחשב בימים ההם לעצום. וירמיהו הכניס עצמו בעולו - לפרעונו.
עוד בהיותו בן י"ז התחיל לגדל משתלות של עצי הדר ואקלפטוסים. משתלותיו יצאו להן מוניטין בסביבה, ורבים נהרו אליו לזכות בזנים המשובחים משלו. המנוח אהרן אייזנברג, שנהל אז את מטעי הפרדסים בחפצי-בה, חדרה, קנה משתיליו לנטיעתם של מטעים אלה. רבים מאנשי השם שבפרדסנים ואף גם מהערביים היו ללקוחותיו. כאשר אסף על-יד סכום כסף נכר קנה מיוסף פלדמן (גיסו) כרם ענבים אף גם הוסיף. ובתקופת משבר היין ועקירת כרמי הגפנים, רכש עד 30 דונם אדמה. ובשבוע בו התחתן נגש לנטיעת פרדסו הראשון על שטח של 30 דונמים. בפרדסו זה היתה הצלחתו רבה, כי הוא הניב 200 תיבות לדונם. ויהי לנושא להתענינות. אחד הפרדסנים הידועים, המנוח יעקב גינזבורג, מפתח-תקוה, התענין מאד לדעת במה משתמש הוא כדי שפרדסו יניב פירות יותר משיש עלים על העצים. כי נוסף על ה-200 תיבות לדונם פירות משלוח - עוד היה מוכר גם בררה שהכניסה לו 600 - 500 ל"י לשנה. המנוח יהודה גורודיסקי, שהיה אחר כך לנשיא המועצה הראשונה ברחובות, וסוחר פירות, היה קונה ממנו את הבררה שלו (בררה - פסולת ההדר שלא הצליחה למשלוח לחו"ל). פרסומו של פרדסו הביא לו מקור משנה להכנסה, הלא הוא ה"רכב", שרפאל כהן, הפקיד הראשי של הפיק"א בשומרון, היה בא מזכרון-יעקב לקנותו ממנו למען הרכיב ברכבו את פרדסי הפיק"א בנזלה, שע"י זכרון-יעקב.
הצלחתו דרבנה אתו, ויהא מוסיף לרכש קרקעות מאת ערביי הסביבה מאדמות הכפר הערבי קוביבה, מאת השייך שאפיק ואמו, גם אצל מוסה שאהין המפורסם קנה 141 דונם ויהי הראשון שנטע פרדס באדמות קוביבה.
בימים ההם עוד טרם היו טרקטורים בארץ, ולחריש עמוק והשמדתם של היבלית היו משתמשים בכח סוסים לחריש. 10 זוגות סוסים היו רותמים למחרשה מעמיקה. וכך הכין גם הוא את אדמותיו לנטיעת הפרדסים.
נוסף על פרדסיו הקים בנס-ציונה גם משק חלב. 35 פרות היו לו. אך לכשפרצה המלחמה העולמית הראשונה של שנת 1914 - ומחיר הבקר עלה במפתיע עד כי פרה שהיתה נקנית ב-5 לירות מחירה עלה ל-50 ל"י - מכר את פרותיו ובתמורתן רכש עוד 100 דונמים קרקע בצרפנד איל-חרב. צעדו זה גרם לו להיותו נלעג ע"י ידידיו, על שהמיר פרות חולבות