באדמות בור שלא נעבדו מעולם. אבל הוא המשיך בדרכו. גם באדמה זו חפר באר ומכון דיזל למים קנה ונטע פרדס נוסף בשטח של 100 דונם, ויבולו של פרדס זה היה גם הוא למעלה מן המשוער.
כתוצאה מפרסומו ומהמוניטין שיצאו לו כמומחה בקרקעות בכלל ובפרדסנות בפרט נתבקש ע"י רבים שיעזור להם בגאולת קרקעות ונטיעת הדרים וירד לשם כך לאשדוד בדרום.
קבלת הפנים הראשונה בה נתקבל באשדוד, בבואו לשם בלויתם של השייך שאפיק מקוביבה ומאיר קומרוב מנס-ציונה - היתה זעומת פנים ואויבת. את השייך שאפיק כינו שם בכינוי "מנוול" וטפלו עליו חטאת בעזרתו ליהודים לגזול את אדמות-קוביבה, ובהטיחם עליו את הרצון לכפות גם עליהם, בני אשדוד, את מכירת קרקעותיהם ליהודים. ברד האבנים שפגע במכוניתם בה נסעו - כבד היה, ומצבם היה כדי סכנה רבה. ברגע קריטי במאד ירד ירמיהו מן המכונית ובפנותו בקריאתו אל זקני הכפר קרא בקול גדול בערבית: "אייכם אתם הזקנים, המוחזקים בתור מכניסי אורחים ושמכם הטוב הולך לפניכם. הן בני אב אחד הננו, ובארץ זו נולדנו כולנו, באנו אליכם כאורחים, ואתם פוגשים אותנו באבנים, בשם אללה הפסיקו! מיד הופיעו הזקנים והשייכים ויגרשו את האספסוף, ויכניסום ל"מדאפה" - (חדר קבלת האורחים) - כבדום בקפה והגינו עליהם מפני המתפרצים.
לאחר זמן קצר הופיעו נציגי אשדוד בביתו בנסציונה בהצעה למכירת קרקע משל אחד השייכים. אז קנה שם את 50 הדונמים הראשונים במחיר 13 ל''י הדונם. לאחר מכן עשה באשדוד משך תשעה חדשים רצופים, בהם קנה כ-2500 דונם. מן האדמה הזו מכר לאכרי נס-ציונה והסביבה וליהודים מבני בריטניה, והשטח כולו נטוע פרדסים כי גם מים בשפע נמצאו שם. לעצמו נשארו לו מן האדמות האלה 375 דונמים שנטעם פרדס לעצמו.
בפרוץ הפרעות בארץ בשנת 1936 עקרו הערביים בפרדסו 2000 עצים. אך הוא חזר ונטעם מחדש.
גורלם של הפרדסים האלה, שמרוחקים היו אז מן הישוב היהודי, הוקשה עוד יותר ע"י הדרכים המשובשות שהיה הכרח להשתמש בהן למען הגיע אליהם, בהעדר כבישים ודרכים סלולות בכלל. בפרוץ מאורעות 1939 שבו הערבים ועקרו 4000 עצים. אך הוא שב ונטעם שוב. ואת הפרדס חילק בין ילדיו.
בשנת 1947 הוצע לו סך 13000 ל"י עבור פרי פרדסו שבאשדוד. אך הוא סרב, והחל בקטיף ובאריזה בעזרת בניו, אבל לאחר ה-29 לנובמבר 1947 המפורסם בשל הכרזת האו"ם שהוכרזה בו, לכשהתחילה השתוללותם של הערבים בארץ, ביום בו סיירו בחורי ראשון-לציון בחולות בגבולות ערב אבו סווייר, ונטבחו שם - בו ביום עטו הפורעים גם על פרדסיו, קטפו פרים, שדדו את המכונות והאינוונטאר, בזזו את הבנינים שהיו בפרדסים, הסיעו משם 3000 מטר צנורות השקאה בני 8 ו-4 שעקרום מתוך האדמה ואת הבנינים פוצצו לבלתי השאיר בהם אבן על אבן.
ב-15.6.1949 חזר לאשדוד ושיקם את הריסות פרדסו. כיום מתפרנסות שם 14 משפחות.
משחר ילדותו אהב להיות מעורב בצרכי צבור ולהיות למועיל לכלל. כידוע נוסדה נס-ציונה על ידי היזמה הפרטית, ושנים רבות לא היתה לפקידות הבארונית ולפיק"א דריסת רגל במושבה זו. תושביה, אחרי משפחת הלררים, היו פועלים שחיו על שכר עבודת יומם שעבדו בראשון-לציון וברחובות. ולאט לאט הסתדרו והקימו משקים זעירים על שטחים בני 10 עד 25 דונמים למשפחה מרובת ילדים.
בגדול הבנים התעוררה שאלת הפרנסה. כי קשה היה למצוא עבודה בתוך אוכלוסיה ערבית מרובה, ששכר עבודתה היה מינימאלי עד כדי פת לחם חרבה. וקשה היה ליישב את שאלת האחזותם של בני המושבה, במקום. ירמיהו שגילה את מקום התורפה שבשאלה כאובה זו התחיל, מבעוד גילו הצעיר, בצוות ובשתוף פעולה עם מאיר קומרוב, צרקוב, סלובס וזייצוב לדאוג לפתרונה של שאלה זו. פעמים לאין ספור נפגשו לשם כך עם הנרי פרנק בא כח הבארון והפיק"א בארץ, וה"ה אברביה, אלברט ענתבי, פרג'י, אך לא רק שלא מצאו אוזן קשבת אלא שאף גם שטח של 600 דונם אדמה שערביי צרפנד-איל-חרב גזלום בחוזק היד מאת דודו ראובן לרר - (הקושאנים נשארו בידי לרר ובידי אלה מאכרי נס-ציונה שקנו את האדמה ממנו)עמדה היק"א לרכשם מן הערביים, וכבר היתה במשא ומתן לחלוקה בינה לבינם ורק הודות להתערבותו הוא ומאיר קומרוב בדבר ע"י העו"ד דוד מויאל לא יצא הדבר אל הפועל. למרות עמדתה השלילית של הפיק"א, שעמדתם של שני האכרים מנס-ציונה הדהימה אותם, שוכנע פרנק לאחרונה ע"י תקיפות עמדתם והסכים, לתת מן האדמה הזו לצעירי נס-ציונה 15 דונם לאיש, כדרישתם הוא וקומרוב.
גם לסוכנות ולקה"ק פנה בדרישה להפריש 600 דונם מאדמות קוביבה לצעירי המושבה והצליח. ולאחר ששתי החלקות כבר היו בידיהם, דרש מצעירי המושבה (בני-האכרים) שיותרו על 600 דונם לזכותם של תושבי ופועלי המושבה הותיקים. לאחר שאלה קבלו עליהם את הדין הזה ברצון טוב, הודיעו על כך גם לסוכנות, ואם כי זו דרשה חלוקת האדמה בין הפועלים בכלל, מבלתי תת דין קדימה לפועלי המושבה, עלה, בידם לשכנעה לאחרי מלחמה קשה. כתוצאה מכך נוסד מושב העובדים בית-עובד בשכנות למושבה.
פרשה מיוחדת בפני עצמה היתה קניתם של 14000 דונם מאדמות קוביבה בשכנות לנס-ציונה שהוטלה על העו"ד דוד מויאל , במחיר של 4,750 לא"י והוא אף גם קנה אותם. אבל לשם גמר הקניה ביקש להקציב לו עוד סך של 1,250 לא"י לדונם. כי לפתע הופיעו האפנדים שוקרי תאג'י ועצם ביי סעיד ( ראש עירית יפו) ועוד כמתחרים. אבל מ. מ. אוסישקין התנגד בכל תוקף לתוספת זו בטענו שהאדמה גרועה היא ואינה עולה בד בבד עם המחיר. ואף גם לותר