כאשר סוף-סוף שוחרר גם הוא סירב לנוח ימים אחדים, הכריז כי מעתה תם תפקיד לח"י ועליו להתגייס לצבא ההגנה לישראל, וביום 7.6.48 התגייס ואחרי יומים בקלט הועבר למחנה תל-השומר (לשעבר תלליטוינסקי). שם הוצעו לו משרות שונות, ביניהן תפקיד רב צבאי, אך הוא דחה את כולן ודרש לצרפו למחלקה קרבית. הוכנס לפלוגה הדתית בגדוד 44, ובטרם יספיק להתאמן כראוי בשימוש בנשק נשלח לכפרענה. שם עמד בגבורה למול התקפת-הנגד המפתיעה של הערבים על סף ההפוגה הראשונה, ירה בלי הרף במקלע שבידו, שעוד לא למד כראוי את השימוש בו, ובקרב זה נפל בליל ה' סיון (ערב שבועות תש"ח (11.6.48), ביום הרביעי להיותו בצבא.
ישראל רזניק
נולד במתולה בסיון תרס"ב (1902), לאביו אליעזר (ראה כרך א', עמוד 176) ולאמו חיה בת ר' יצחק משה קרונשטאדט (קרובתו של ר' משה בצלאל טודרסוביץ, ראה כרך א', עמוד 412).
למד בבית הספר במתולה. אחר זמן קצר בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב.
בימי מאורעות תל-חי היה במתולה. כאשר הוחלט לפנות את הנשים והילדים מהגליל העליון הוטל עליו להעביר את אחיותיו הקטנות בעגלה דרומה. אמו היתה האשה היחידה שנשארה במושבה עד הרגע האחרון. אי אפשר היה כבר לנסוע דרך החולה שכבר הציפוה הבידואים. על כן נסע דרך צידון, צור וחיפה.
שנה אחת עבד עם אביו בביתניה (על יד כנרת) עד שדוכא המרד הערבי על ידי הצרפתים ואפשר היה לחזור למתולה שעוד נשארה זמן מה בפיקוח צרפתי.
הוא ארגן מחלבת משותפת של כמה אכרים. נרכשו מכונות חקלאיות ; זה שימש לדוגמא לאכרים רבים לארגן את עבודתם בצורה קואופרטיבית.
נשא לאשה את יהודית לבית קרביץ.
שנים רבות שימש כבא-כוח פיק"א וניהל את עניני החברה המרובים בשטחי המנדט הצרפתי בלבנון והסביבה.
קשריו הרבים וידיעתו את הסביבה היו לו לעזר כאשר סייע בידי מעפילים רבים מסוריה ומעירק לחצות את הגבול. הציע תכנית לד"ר חיים ארלוזורוב להבטחת ההעפלה הזו.
כמו כן ניצל יפה את המקום לרכישת נשק בשביל ה"הגנה". לא פעם נערכו חיפושים אצלו על ידי המשטרה הבריטית, אך ללא הצלחה.
פעילות מיוחדת נדרשה ממנו בימי הפלישה של בנות הברית לסוריה הוישאית. בביתו ובהדרכתו הוכנו התכניות לטיהור הכבישים לפני הצבא הבריטי וצבא דה-גול. תכניתו אושרה על ידי המפקדה והוא יצא עם קבוצת יהודים וערבים שהוא המליץ עליהם, לפעולה. בקבוצה זו השתתף גם יצחק חנקין (כיום קצין בצ.ה.ל.), זליקוביץ ממנחמיה ואחרים. תפקידם היה לנתק חוטי טלפון ולפוצץ את הגשרים כדי למנוע את בוא התגבורת מבירות.
בדרך נתקלה הקבוצה בפלוגה צבאית לבנונית. בהתנגשות לא היו כל סיכויים ליחידתו להחלץ. אחז בערמה. נכנס בשיחה ארוכה עם אנשי הפלוגה. על נושאים אזרחיים-כפריים (סוסים, טרקטורים, שוורים וכו'). בינתיים הצליחה הקבוצה לסגת בשלום, וחזרה שוב לתפקידה לאחר שנעלמה קבוצת הצופים הלבנוניים.
בעקבותם עבר אח"כ צבא הפלישה.
בהתאם להוראות הסוכנות, עמד בקשר מתמיד עם קולונל תג'ר נושא כליו של גנרל דה-גול . נהירים היו לו כל שבילי הלבנון וכל תכונות אוכלוסיה. סייע בהרבה ל"צרפתים החפשים" למשוך את לבות הערבים מתמיכה בוישי. הוא עצמו היה נוסע מפעם לפעם לג'דידה (עיר מחוז בדרום הלבנון) באמתלת "רפוי שניים", אך באמת ליצירת קשרים. כמה ערבים מהסביבה עמדו לשרותו והוציאו לפועל כל מה שהוטל עליהם (פרט למקרה בגידה בודד מצד אחד הערבים).
כך יכלה להצליח פעולת פיצוץ הגשרים וניתוק חוטי הטלפון, כמעט ללא קרבנות (חנקין נפצע ברגלו). כתגמול לפעולה זו קבל מכונת קציר במתנה.
כשהוחמר המצב בעמק עיון, הכריחו הבריטים את המתולתים לעזוב את המקום, אך הם חזרו בסתר וסיעו לפלישה.
אחרי תום המלחמה התמסר להקמת קואופרטיב חדש לאספקת מים וחשמל ועד היום הוא מקדיש את כוחותיו לעבודה זו.
בימי מלחמת השחרור שוב נוצלו קשריו וידיעותיו ועזרו לכיבוש כפרים בלבנון ולמיגור צבא קאוקג'י ברמות נפתלי ונתמנה כקצין המודיעין.) צאצאיו : יוסף, זיוה, נאוה. אחיו הוא ד"ר יעקב הרוזן הסופר והחוקר (ראה בכרך ד', עמוד 1658).
משה עמנואל
נולד בסופיה, בולגריה. בשנת תר"י (1850), לאביו אליעזר ולאמו ריינה (מלכה) . בגיל רך נתיתם מאביו ואמו חינכה אותו לתורה ולחזון שיבת ציון. משגדל עסק במסחר והצליח והיה למשען לאמו.