היהודים להתקבל לצבא העותומני כחיילים. כי לפני כן אסור היה הדבר בתורכיה, מחשש פן יתערב דמם של המושלמים המאמינים בזה של הכופרים היהודים או הנוצרים.
בן-כרמי, שגאה היה על צור מחצבתו, ושלא יכול לסלוח לערביים את גאותם השדופה ויחסם אל היהודים כאל "אולאד איל מיתה", השתוקק להצטרף לצבא התורכי ולהוכיח לילידים למה מסוגל יהודי יליד הארץ. לשם כך נסע לקושטא, בירת תורכיה בימים ההם, ונכנס להשתלמות לאקדמיה-הצבאית שמה, ואף גם הצליח בלימודיו וקבל את התאר קצין.
אז פרצה מלחמת הבלקנים, והוא השתתף בה בהצטיינות. באחד המקרים, בהיותו מפקד מבצר שמצבו נראה בעיני אנשי המטה-הראשי כלאחר-יאוש, קבל פקודה להשתדל לסגת בזהירות. אך הוא שראה את המצב באור אחר, הלהיב את אנשיו בדבריו המשולהבים ונשאר, למרות הכל, על משמר המבצר ואף גם ניצח. כתוצאה מכך קבל את אות ההצטינות והתאר "איל-גאזי" (המנצח) ובעיקר הגיע - למגמתו - להעלות את כבוד בני עמו.
גם במלחמת העולם הראשונה 1914/17 השתתף בצבא התורכי ועלה לדרגת קולונל. אבל בחזית הקוקזית נפצע, וכתוצאה מכך נפל בשבי הרוסים, אשר מפני הצטיינותו המיוחדת זכה ליחס אדיב ומיוחד גם מצדם של שוביו, שהשאירו לו את חרבו לזכרון ולכבוד. אף גם נתמנה לאחר הבראתו למנהלו של מחנה השבויים הקצינים האוסטרי-גרמני-תורכי בסיביר. הוא אף כיהן שם כשופט ומורה לעברית.
אחרים מחבריו אשר תכנו תכנית של בריחה מהשבי, הציעו לפניו להצטרף אליהם, אך הוא סרב, בנמקו את סרובו ברצונו להיות כן עם הן-צדקו - היהודי - בשבועתו לשוביו.
עם תום המלחמה קבל רשיון לחזור ארצה, דחה את נסיעתו היות שהוזמן להרצות באספה ציונית בחרבין. ושם נוגע בטיפוס, ולאחר שלושת ימי מחלה מת.
הוא נקבר בכבוד צבאי בבית העלמין בחרבין.
על שמו נקרא בן-אחיו יהושע (עורך-דין ושופט בירושלים) שהשתתף במלחמת השחרור בקרב על עטרות ונפל שם עם 14 הגבורים.
צפורה סלעם-קמנצקי
נולדה בכפר באקיש, ליד סקווירה, פלך קיוב, אוקראינה, ו' אב תרע"א (1911), לאביה חיים (מצאצאי השל"ה הקדוש ; ראה כרך ד', עמוד 1901) ולאמה בת-שבע בת משה סגל .
מגיל שנתים נתחנכה על-ידי אמה, כי אביה נסע לארגנטינה ומשם עלה ארצה, ובשנות מלחמת-העולם א' והמהפכות והפרעות באוקראינה גדלה תוך געגועים לארץ-ישראל ולאביה העובד בה.
ב-1921 עלתה ארצה עם אמה והמשפחה, ובהיות אביה עובד אז בתפקידים שונים בגדוד העבודה במגדל, התחילה היא את לימודיה בבית-הספר בכפר-גלע די, כבת קבוץ מנותקת מההורים. באביב 1922 הועבר אביה לפלוגת הגדוד בירושלים, העביר שמה את משפחתו וצפורה המשיכה את לימודיה בביה"ס למל. ב-1927 עברה עם המשפחה לתל-אביב. עזרה להוריה בעבודה במשק פרות ובעופות בשטח שהיה אז מחוץ לעיר (שטח בית "הבימה" כיום) והוסיפה ללמוד זמןמה בשיעורי ערב בגימנסיה פרטית, וחלק ניכר מזמנה הפנוי הקדישה לפעילות בהנוער העובד. נפגשה עם חבר מהדרך לארץ-ישראל והחליטו לבנות יחד את חיי עתידם, ובינתים הוסיפה למשוך בעול הכבד של חיי ההווה. ושוב גבר בה הרצון ללמודים, ובתור חברה פעילה בהנוער העובד למדה שנתיים בביהמ"ד למורות "מזרחי" בירושלים ורכשה ידיעות רבות ביהדות, אך האוירה שבמוסד ההוא לא היתה לפי רוחה. ב-1930 הפסיקה את לימודיה, חזרה לת"א ובשיעורי ערב בגימנסיה פרטית גמרה בשנה וחצי מחלקות ו'-ז'.
בגלל קשיים חמריים במשפחה יצאה לעבודה שכירה, מקודם בקטיף בפרדס ליטוינסקי ואח"כ בביתהחרושת "לודזיה" והשתלבה בשותפות גורל ורגש עם צבור העמלים במלחמתו המעמדית. הקדישה הרבה מזמנה לטובת "האגודה לעזרת חולים כרוניים" והצליחה לרכוש לה חברים רבים בין פועלי בתי-החרושת.
עצובת רוח היתה בחייה הפרטיים, אך בחיי החברה השתדלה להשרות עליזות מסביבה, וביחוד עזרה בהזכרת ניגונים לדורשיהם, ואת הגיגיה העצובים, הפיוטיים והפילוסופיים היתה שומרת לעצמה ביומן שניהלה.
זמן מועט לפני התאריך שנועד לחתונתה נכותה קשה ואחרי עשרה ימי יסורים בבית- החולים נפטרה בת"א, י"ב טבת תרצ"ג.
במלאות שנה למותה הוצאו בדפוס קטעים מיומנה בחוברת קטנה והוריה יסדו על שמה מחלקה מיוחדת לנוער בספרית ברזילי בבית-ברנר בת"א ואמה נטלה על עצמה את העבודה במחלקה זו לזכר בתה.