בסמיטיץ עיר מגוריו ארגן סניף פועלי ציון שבראשו עמד עד יום מותו.
מספר פעמים נאסר ע"י השלטונות הרוסיים בעד פעולתו המהפכנית.
בשנת 1908 עלה ארצה. בדרכו לסג'רה למועצה של המפלגה בערב פסח תרס"ט, התנפלו עליו שודדים ערבים. בהתגוננו מפניהם ירה באחד והרגו, ומפחד נקמת הדם לחצו עליו חבריו לעזוב את הארץ.
במלחמת העולם הראשונה כאשר כבשו הגרמנים את סמיטיץ מנוהו לראש העיר. פעל רבות לטובת העיר.
לאחר המלחמה ותקומת פולין התנקמו בו תושבי העיר הפולניים. הוא נאסר ואחרי ענויים רבים הועבר לורשה כדי להעמידו למשפט.
כעבור זמן קצר מת בורשה, כ"ב חשון תרפ"א, בהיותו בן 35.
הניח אחריו ילד בגיל רך ושמו בן-עמי, אשר עלה ארצה עם אמו בהיותו בן שש. בוגר בית החנוך ובית הספר כדורי, חבר חניתה מיוה הוסדה, איש ההגנה, מפקד מוכשר אשר זכה להוקרה ולהערצה רבה. נפל בעמדו בראש השיירה ליחיעם יחד עם 46 פקודיו ביום ט"ז אדר ב' תש"ח והוא בן 28 שנים. לזכרו הוצא ספר "בן-עמי" על ידי קבוצת חניתה.
יצחק עמנואל
נולד באב תר"מ (1880) בעיר העתיקה בירושלים, לאביו עמנואל ולאמו דולסה בת יצחק בכר (שנולדו בסלוניק).
התחנך בתלמוד תורה שבין החומות. למד תורה משך שנתים ואחר-כך המשיך בבית-הספר אליאנס - עד גיל הבר-מצוה. מאז יצא לעבודה. עבד עם אביו בעיר העתיקה. במות אביו היה כבר נשוי ושני ילדים בחיקו. את הסחורות לחנותו, שירשה מאביו, היה קונה משכניו הערבים. הוא אינו זוכר מקרה בלתי נעים שקרה עמם ולהפך, הוא יודע לספר על יחסים תקינים עם שכניו. בגיל 20 נשא את רוזה (שושנה) בת יעקב בן ארויה מירושלים. אחר שלש שנים נולד להם הבן הראשון-אבר הם, ואחר אותו זמן הבן השני-מאיר. בהיותו בן 34 לחייו פרצה מלחמת העולם הראשונה. הצטוה להתגייס לצבא התורכי, כמו כל שאר חבריו. תוך שרותו זה נסע לבואנוס-איירס בשליחות ציונית. אחר שנים של שרות בצבא התורכי התמסר שנית לעבודתו בחנות ואף עסק ברוכלות - מוכר עוגות וממתקים. בגיל 46 עזב עבודתו זו והתמסר לעבודת הבניה על מגרשו ברח' הפועלים פנת רח' בן-יהודה בירושלים.
אשתו מתה עליו בהיותו בגיל 36 והשאירה לו שני בנים. כיום יש לו 12 נכדים ו-6 נינים העוסקים: בהוראה, בעבודה סוציאלית, בבית-חולים כאחיות, בפקידות, בחשמלאות.
ראובן שוארץ (מאנשי "נילי")
נולד בשנת תרמ"ה (1885) בזכרון יעקב, לאביו חיים דב ולאמו שרה בת אהרן אהרנסון מבאקאו שברומניה (היתה אחותו של אפרים פישל אהרונסון), מחלוצי המושבה וממיסדיה.
למד בביה"ס בזכרון יעקב ואח"כ השתלם בדרך חליפת מכתבים בידיעות המסחר וניהול חשבונות ובשפות אנגלית וצרפתית ועבד כמה שנים בפקידות מסחרית באנגליה ובמצרים, אך הוסיף לינוק משרשי חייו במולדת ובין משרה למשרה בנכר היה בא הביתה.
בתרע"ד נשא לאשה את לאה בת אלתר אלברט מזכרון יעקב והשתדל לבסס את עתידו בארץ אם כי כבר התרגל לאורח החיים ולהידור בלבוש כנהוג בעולם הגדול.
במלחמת העולם א' נענה להסברות קרוביו אהרן ושרה אהרונסון, הצטרף למחתרת "נילי" במטרה לשחרר את הארץ מהדיכוי הטורקי ולהבטיח עתיד חפשי לישוב ותקומת מדינת ישראל על-ידי ברית-שותפות עם מעצמות המערב. אמנם לבו ניבא לו רעות, ולא פעם אמר כי עוד לא מאסו בחייו וברצונו לחיות עוד למען שני ילדיו הקטנים, ושרה היתה מוכנה לשחררו מהשרות המסוכן מאד. אך לבו לא נתנו להחלץ ולהשאיר את האחרים בסכנה, וכך נשאר והמשיך לשרת את עניני המחתרת בזריזות ובכושר עד שגורל כולם השיג גם אותו.
כששמו הטורקים מצור על המושבה במוצאי יום טוב ראשון של סוכות תרע"ח (1.10.1917) כדי לתפוס את "המרגלים הבוגדים" של חבורת "נילי", ציית ראובן לפקודתה של שרה, התחמק מהמושבה והתחבא בין הרי הסביבה. משלא מצאוהו הטורקים, תפסו את חותנו ועינוהו שימסור את חתנו. לשמע זעקות הכאב של החותן, שהיה אהוב עליו כמו אב, וצעקות "ראובן, ראובן, איך ?", שהגיעו אליו מהמושבה, לא יכול עוד להתאפק, חזר אל המושבה ומסר את עצמו בידי החוקרים המענים.
ארבעה ימים דשו את בשרו בחדר העינויים בזכרון יעקב ואח"כ כשבועיים במנזר שהפך לכלא בנצרת. חסן בק הענק היה מכה אותו בכל כוחו עד שהוא עצמו התעייף, וגם במכשירי עינוי מודרניים יותר ניסו לסחוט ידיעות מפיו, אך לשוא. אפילו תחנונים והבטחות