דוב הוז ועוד), וביחוד בארגון יציאת התושבים היהודים בסדר ובמשמעת מיפו ותל-אביב בעת גזירת הגירוש מטעם השלטון הצבאי הטורקי בז' ניסן תרע"ז, ובארגון המתנדבים לשמירת הרכוש היהודי בתל-אביב בהעדר בעליו, ועוד ועוד.
עם התחדשות חיי צבור תקינים בארץ אחרי הכיבוש הבריטי לקח חלק פעיל בכל המוסדות, השתתף באספה המכוננת (תמוז תרע''ח, יפו), יצג את צבור בעלי המלאכה בארץ בהנחת אבן הפנה לאוניברסיטה העברית (ט"ו באב תרע"ח), היה חבר הועד הזמני ובא-כחו במשטרה העברית ב-1919, חבר אספת הנבחרים הראשונה והועד הלאומי ובמועצה הראשונה והשניה של העיר תל-אביב, השתתף ביסוד המשטרה העירונית בתלאביב ב-1921, היה חבר משרד העבודה של הפועל הצעיר וביחד עם המהנדס נחום פפר ז''ל עזר לצבי ליברמן (מנהלל), שעמד בראש המשרד הנ"ל, בפעולה המסועפת לקליטת העליה השלישית, לכיבוש העבודה ברכבת, ועוד. עד כי ב-1926 אילצתהו מחלה קשה לפרוש מכל פעילות צבורית.
בתקופה שלאחר מלחמת העולם א' עשה נסיון לשתף את עובדי בית החרושת ברווחים וברכוש, והנה כשהמאזן הראשון הביא להם רווחים היו מרוצים מאד, אך כשהמאזן השני נסתיים ללא רווחים והפסדים ויתרו בעלי המקצוע על השותפות והעדיפו להשאיר את האחריות לשכר העובדים על שכם הבעלים, - ובזה נסתיים הנסיון.
כשעמד רוטנברג ב-1922 להרחיב את רשת החשמל בתל-אביב שקיבל לרשותו, התנגדו מומחיו הגרמנים להזמנת עמודי ברזל מתוצרת הארץ, בחזותם מראש בנבואה שלא יהיו טובים. מתוך נטיה לתמיכה בתוצרת הארץ הזמין רוטנברג את רוב העמודים מגרמניה וחלק קטן משלשה מפעלים בת"א (אבא נאמן, חברת ברזל, פחטר והופמן), ובסוף נתגלה, שהתוצרת המקומית עלתה בטיבה על הגרמנית. להקמת המפעל הגדול בנהרים כבר הזמין רוטנברג 300 קרוניות ממפעל פחטר והופמן והיה מרוצה בטיבן. ב-1928 הזמין רוטנברג אצלם את הכנת העמודים לרשת המתח הגבוה על מנת שיספקום בזמן הקבוע בחוזה וישלמו קנסות בעד איחורים. פחטר הכריע במועצה הפנימית של השותפות בעד קבלת העבודה למרות התנאים הקפדניים. בארגון-עבודה יעיל גמר את המיתקנים לעשית העמודים בחיפה, על המקום של חברת החשמל, בחמרים שלה ועל חשבונה, בחסכון זמן וכסף, ואת הצריפים והמיתקנים הכין במתכונת מחושבת מראש להקל ולשכלל את תהליך הייצור ולחסוך עבודה פיסית ומינהלתית. הודות לשכלולים אלה יכלו פועלים פשוטים להסתגל בשעות מעטות לאיכות הדרושה בעבודה ותפוקתם היתה משביעה רצון בהחלט. והנה קפץ עליו רוגזם של בעלי המקצוע המעטים שבין הפועלים, שלדברי מר פחטר גדל בהרבה יתרון שכרם על יתרון כושרם בעבודה ובכל זאת לא היו מרוצים בשכרם, דרשו העלאה והכריזו שביתה שארכה 28 יום, היתה אז אחת השביתות הגדולות בתעשיה והקימה רעש גדול בארץ הקטנה. בתווך בין הצדדים טרחו מצד הפועלים דוד בן-גוריון ואליעזר קפלן ומצד המעבידים אריה שנקרוישראל רוזוב, ובסוף נסתיימה השביתה בעקב הבטחתו הטלגרפית של רוטנברג מחו"ל, שמיד אחרי שובו יטפל בישוב הסכסוך.
הסכסוך פגע קשה ברגשות מר פחטר, שמימיו השתדל לטובת פועליו שלא תהיה להם סיבה לקובלנות וצמצם את רווחי עצמו למינימום ובעשרים שנות עבודתו בארץ היה זה לו הסכסוך הראשון, שהפיג את חשקו להמשיך ב"ניצול פועלים". אך לפני פרישתו מהמקצוע ביצע עוד עבודות-כיבוש בחברות הנפט השונות בערי הארץ ובעיקר בחברת "של" בחיפה במקום שהעבודה היתה מקצועית ובגלל חוסר פועלים מקצועיים שלשכת העבודה של הסתדרות העובדים לא היה בידה לספק לו, העסיק פועלים פשוטים ששלחה הלשכה, והודות לארגון והתקנה והדרכה יעילים (בעזרת מיכאל ארליך , (ראה כרך ב', עמוד 925) הסתגלו הפועלים במהרה והעבודה בוצעה בהצלחה.
ב-1933 נגש לארגן את מפעל "השיכון העצמי ע"י בנק קפת-עם" בת''א, שבמשך שלש שנים הקים את משכנות "קרית מאיר", שהכילו דירות ל-162 משפחות מעוטות אמצעים מכל חוגי התושבים בהשקעה מועטת, בחסכון ובהלואות אפותיקאיות על בסיס איתן בתנאים נוחים, בבניה טובה ובהוצאות פחותות מבשיכונים אחרים שנבנו באותה תקופה על-ידי אנשים פרטיים ועלידי חברת "שיכון" של ההסתדרות.
כדי למסור לתועלת הצבור את לקח מסקנותיו מהצלחת מפעל זה ומעיוניו בבעית השיכון בכללה פרסם ב-1938 את ספרו "על דרכי התישבותנו העירונית", בו מתח בקורת ענינית על שיטות השיכון הנהוגות ועל דעות אנשי כלכלה ופיננסים שהובעו בספר "בעיות השיכון בארץ-ישראל", שהופיע באותה שנה מטעם המכון לחקר הכלכלה של הסוכנות היהודית, והתווה דרכים מעשיות לפתירת בעית השיכון על בסיס בריא מבחינה כלכלית. העתונות קיבלה את ספרו והצעותיו בהערכה חיובית, אך המוסדות ביטלוהו בשתיקה.
באותה שנה, 1938, הגיש בתזכיר תכנית להנהלת הקה"ק ולמרכז החקלאי של ההסתדרות "על הסדר ישובי בעניני קרקע", שלפיה יוקם מוסד מרכזי להסדר רכישת קרקעות בארץ בהון פרטי, תוך תיאום מובטח בין טובת הפרט וטובת הכלל ומניעת ספסרות ובזבוז כספי האומה לזרים בעד קרקעות ביוקר. לאחר כמה חדשים קיבל תשובה מעודדת מהנהלת הקה"ק "שהדבר ראוי לטיפול רציני". משעברו חדשים רבים והטיפול בושש לבוא, הרצה על תכניתו בועידה הארצית של עסקני הקה"ק וזו תבעה בהחלטתה את ביצוע התכנית. על זה השיבה הלשכה הראשית, שמוסד מרכזי כזה אמנם רצוי, אך לעת עתה אין בו צורך, כי "בעתיד הקרוב אין נשקפת, לדעתנו, סכנה של ספקולציה והאמרת מחירי הקרקע". וכך נקברה התכנית כשנתים לאחר שנולדה והמציאות הכחישה את הדעה האופטימית של הנהלת הקה"ק. ב-1939 הגיש למרכז החקלאי ול"תנובה" תכנית לארגון שווק תוצרת החקלאות העברית בצורה חדשה לגמרי, שקנית התוצרת העברית לא תדרוש קרבנות התנדבות מעסקנים ומקהל הצרכנים. התכנית, שפורסמה בעתונים