ונתקבל בין עשרת המועמדים הראשונים ל"בית המדרש למורים לילדי היהודים" בוילנה. זה היה בית-ספר מיוחד מהיהודים והיו בו גם ארבעה מורים יהודים, בעיקר ללימודי היהדות, וביניהם הבלשן העברי הנודע יהושע שטיינברג , ואילו המנהל ויתר המורים היו רוסים, וביניהם גם אנטישמיים, שהטעימו לתלמידיהם משנאתם ליהודים ומיררו את חייהם במשמעת חמורה ומכוונת לדיכוי ולהשפלה. שטיינברג עודד אותו להחזיק מעמד, ובארבע שנות הלימודים רכש לו ידיעה רבה בספרות הרוסית והכללית, חוץ משקידתו המיוחדת בספרות העברית, ובינתים מצא לו אוהדים וידידים בין משכילי וילנה.
בגיל 20 הוסמך למורה ונתמנה למנהל ומורה בביתהספר לילדי היהודים בעיירה ויסוקי ליטובסק. תחיל לעסוק גם בעבודה ספרותית ופרסם ב"הצפירה" תרגום של סיפור רוסי, וסיפורים מקוריים משלו ב"הדור" של פרישמן וב"השילוח". אח"כ כתב גם בעתונים "הזמן" ו"הקשת" וב"ספר השנה" של סוקולוב.
מתוך רצון להשתלמות בלימודים גבוהים נסע לפטרבורג וידידיו השתדלו להשיג לו זכות ישיבה בעיר (בלי רשיון מיוחד לא היה יהודי רשאי לגור שם), אך לא הצליחו, ולכן הלך בדרך יתר צמאי-הדעת היהודים ברוסיה - ללמוד בחוץ לארץ, ויצא לגרמניה. באוניברסיטת ליפציג למד פסיכולוגיה נסיונית וביינה התמחה בבית-הספר הדוגמאי שליד האוניברסיטה. עבר ללוזאן שבשוויץ הצרפתית, שם מצא את חברו וילקומיץ ובאמצעותו הכיר שם גם את יצחק אפשטיין, המשיך את לימודיו שם באוניברסיטה ובגיל 29 קיבל את התואר ד''ר לספרות (על יסוד הדיסטרציה על "דאן פאול המחנך"), ושאיפתו היתה לשרת בידיעותיו את החינוך בארץ-ישראל .בינתים קיבל בתור הכנה לכך את המשרה שהציעה לו "חברת מפיצי השכלה" להיות מפקח על בתי-הספר שלה בפטרבורג והסביבה, ותוך כך הצליח להשפיע על החברה שתיסד "קורסים פדגוגיים" למורים עבריים בגרודנה, שבהם יקבלו החניכים הכשרה לחינוך לאומי עברי בשרות העם עצמו, בלי שעבוד למשטר אנטישמי-ממלכתי ולא ככלי-שרת לרוסיפיקציה כפויה מגבוה. הקורסים נוסדו בהשתתפותה החמרית של חברת יק"א, וחברת מפיצי השכלה הציעה לטורוב את כהונת מנהל הקורסים. זאת היתה משרה מכובדת, שיוכל לעבוד בה לפי רוחו, אך בו בזמן הגיעתו הצעה אחרת. מנחם אוסישקין , ראש הועד האודיסאי של "חובבי ציון", שהיה בקי בכל הנעשה בבית-הספר לבנות של "חובבי ציון" בנוה צדק שביפו וראה צורך בשביל בי"ס זה במנהל בעל שיעור קומה והשכלה פדגוגית גבוהה, הזמין את ד''ר טורוב למשרה זו, והוא נענה לה ברצון.
בקיץ 1907 עלה ארצה ונגש לעבודה, ולמרות כל התככים והקנוניות והקנאות, המתהוים כרגיל במוסד צבורי וחינוכי בעיירה קטנה ונדחה, ועל אף הקשיים בחינוך בנות העניים מיפו ומפרבריה, הצליח במהרה לתפוס את המקום הראוי לו. נתחבב על המורים, התלמידות וההורים והתחיל לתת לבית-הספר את הצרכים שידע מחסור בהם: שיטה ותכנית ומשמעת בהוראה והדרכה פדגוגית יסודית למורים, שהיו אמנם בעלי ידיעות מרובות בעברית ובהשכלה כללית וחדורי רצון לאומי להשכיל ולהיטיב, אך חסרים היו הכנה פדגוגית מקצועית. אח"כ ניתן לו להכין מורים (מורות) לפי מיטב שאיפותיו והכרתו מראשית הלימודים, כשנפטר הסופר א. ל. לוינסקי וחובבי ציון יסדו וקראו על שמו את בית המדרש למורות ביפו, ששוכן גם הוא בראשיתו בבנין ה"אוטונומקה'' (זהו בנין בית-הספר לבנות בנוה צדק, שבתור רכוש רוסי, בחסות הקונסול הרוסי, היה חסין מפני כניסת שוטר ופקיד ממשלתי טורקי לכל שטחו, וכך יכלו יהודי יפו וצבור החלוצים לערוך בו אספות והצגות בלי ידיעתם ובלי הרשאתם של השלטונות המקומיים), וד"ר טורוב נתמנה למנהלו והצליח בתפקידו, ולהוראה בו הזמין את מורי גימנסיה הרצליה.
להוספת דעת פדגוגית למורים יסד ב-1912 וערך את "החנוך", שיצא אז בתור רבעון בהשתתפות טובי המורים והמחנכים ; תרגם מאנגלית את הספר "שיחות פסיכולוגיות למורים" מאת וו. ג'יימס ; חיבר יחד עם חבריו את המקראה "הספר" לתלמידים בחמשה חלקים ועסק גם בעבודות ספרותיות אחרות. ב"מלחמת השפות" נגד המגמה הגרמניזטורית של חברת "עזרה" הברלינית עמד לצד הלוחמים למען העברית וליצירת רשת של החינוך הלאומי העצמאי, שיתקיים בלי חסדי נדיבים מגרמניה ומילא תפקידים אחראים ב"ועד החינוך", שהיה אז (יחד עם "מרכז המורים") הגוף האחראי לקיומם ולרמתם של בתי-הספר העבריים החדשים, שנוסדו לשם שחרור הישוב מבתי-הספר של "עזרה" וכן היה פעיל גם למען "קהלת", הוצאת הספרים שיסדו אנשי מרכז המורים להספקת ספרות פדגוגית ומדעית-כללית לצרכי המורים וצבור המשכילים המתענינים.
בקיץ 1914 נסע לרוסיה להזמין מורים לביתהמדרש למורות ומשם לברלין לרכוש מכשירי לימוד וספרי הוראה, והנה פרצה מלחמת העולם. ברכבת האחרונה היוצאת מערבה נסע מברלין עד גבול שווייץ