ואת הגבול עבר ברגל. בשווייץ יעצוהו ידידיו לחכות שם "עד יעבור זעם", אך הוא מיהר לחזור ארצה וכשהגיע ליפו השיגו ה"זעם" גם כאן, כי טורקיה הצטרפה למלחמה והשלטון הצבאי סגר את בית המדרש למורות בתור מוסד "חשוד בציונות". ששה חדשים השתדל עד שקיבל רשיון לפתחו מחדש ועד 1917 הספיק להביא לידי גמר את המחזור הראשון של המורות. באותן שנים עמד גם בראש ועד החינוך ובהרבה צרות ועמל השתדל לקיים את בתי-הספר העברים תוך מצוקה וחוסר אמצעים. בעת הגירוש מיפו (אביב 1917) עלה הגלילה לבית משפחת וילקומיץ בראש פנה, המשיך בתפקידו כראש ועד החינוך ויסד בתי-ספר לילדי הגולים בטבריה ובצפת. בשלהי סתיו 1917 "התגנב" יחד עם וילקומיץ לבוא לועידת המורים בבן שמן (המגורשים לא היו רשאים לחזור לדרום בלי רשיון מיוחד מהשלטון הצבאי והוא הסתכן "לוותר" עליו) ועד שהשתהה לחזור פרץ הצבא הבריטי את חזית עזה-באר שבע והתקדם עד מעבר ליפו וירושלים, והוא נשאר בשטח הכיבוש הבריטי שנקרא אז "יהודה המשוחררת" והשתדל לפעול להחיאת החינוך, ואף רצה להתנדב לגדוד העברי הארצישראלי, אלא שסירבו לבזבז לשרותי טוראי את האדם היקר לתפקיד נעלה יותר.
עייף מעמל שנות המלחמה ורעב ליצירה גדולה למען החינוך אמר לצאת לשנתים לארצות הברית, לבקר וללמוד בספריות הגדולות ולהגשים את תכניותיו בדבר הכנת חיבורים מקוריים ומתורגמים בתורת החינוך והפסיכולוגיה. והנה הוזמן לערוך את העתון "חדשות הארץ", שי. ל. גולדברג החל אז להוציא בירושלים. והואיל והוא השתוקק תמיד לראות בארץ עתון יומי עברי בעל רמה גבוהה מבחינה אינפורמטיבית, חברתית, תרבותית וספרותית, אמר לנצל את ההזדמנות שניתנה לו ליצור עתון כזה. אך במהרה הוברר לו, שהאמצעים והתנאים אינם מתאימים לכך לפי חפצו וטעמו, ובבן יצא ב-1919 "לשנתים'' לארצות לברית.
ה"שנתים" נתמשכו לכל ימי חייו. ותיקי המחנכים בארץ הרגישו, כי טורוב הוא "אחד משלנו", "אבר שהנשמה תלויה בו" בגוף החינוך העברי בארץ ורק במקרה שוהה הוא זמנית מעבר לים ובאחד הימים יחזור הביתה ויחדש ימיו וימיהם כקדם. גם הוא עצמו הרגיש כך והוסיף לאגור דעת בפדגוגיה ובפסיכולוגיה על כל החידושים שנתחדשו בבתי מדרשותיהן בעולם הגדול, מתוך תקוה כמוסה שבבוא הזמן יעניק מידיעותיו לתלמידי המחלקה לפדגוגיה שתוקם - כי הכרחי להקימה - באוניברסיטה העברית. בינתים עסק גם שם במלאכת הקודש. ניהל מוסדותחינוך עבריים ובמשך שנים רבות את בית-המדרש למורים עברים בבוסטון, ערך בשנות תרפ"ה-תרפ"ו את "שבילי החינוך" וכתב הרבה מסות ומחקרים בעניני ספרות, מחשבה וחינוך, שהעשירו את הספ רות העברית בערכים יקרים, לאומיים, תרבותיים ואנושיים כאחד וזמן-מה היה נשיא פא"ן קלוב העברי. מבית-המדרש למורים בבוסטון הוזמן להיות ואח"כ פרופסור ב"מכון ללימודי היהדות" מיסודו של סטיפן ווייז בניו-יורק. פרסם מאמרים ב"מקלט", תרגם את ספרו של ריבו "הדמיון היוצר" ואת "ברכת האדמה" לקנוט המסון, כתב הרבה מאמרים פובליציסטיים ופדגוגיים ומסות והערכות מבחינה פסיכולוגית על סופרים ואישים (הרצל, אחד העם, ביאליק, טשרניחובסקי, יצחק אפשטיין, פרויד, אדלר, פסטאלוצי ועוד). בבקרתו הספרותית, כמו במגעו עם הבריות, היה בעל מזג טוב והשתדל למצוא גם חיוב בצד השלילה, אבל בלא להתכחש לאמת שבהכרתו, אלא שגם דעה שוללת היה מביע בצורה תרבותית ומתוך רצון להיטיב. ואילו למען שמירת צורתו הלאומית-האנושית של החינוך העברי, ריבונותה של הלשון העברית בכל ערכי התרבות ושאיפת התחיה הגמורה של ישראל בארצו - למען עיקרים אלה, ששרשי נפשו היו נעוצים בהם ידע להלחם גם בקנאות ובחריפות, בלא להסתיר את עוז רצונו לסכל את המזימות המזיקות.
ב-1930 בא לבקר בארץ, כדי "לחדש את הקשרים" עם הישוב, קשרים שבנפשו לא נותקו מעולם. בפעם השניה בא ב-1932 על מנת להשתקע ולכתוב את ספריו ליד הספריה של האוניברסיטה, ומשלא מצא את הספריה המקצועית שלפי שיקוליו ותקוותיו היתה צריכה להיות כאן, חזר מאוכזב. בשלישית בא בתרפ"ט, כשהוזמן - שוב ביזמת אוסישקין - לכהן כפרופסור במחלקה לפדגוגיה שנוסדה באוניברסיטה העברית. "הרצאתו זרעה אור בלבבות", אמר מורה משכיל ותיק על הרצאת הפתיחה שלו באוניברסיטה, והתגשמות התקוה שהגה במשך שנים רבות זרעה אור גם בלבו שלו. אך לא מצא את האוירה של "אור בלבבות", כפי שציפה לה וכפי שהיתה נחוצה לו להמשכת העבודה והיצירה, ואחרי פחות משנה, ב1940, חזר לניו-יורק ולעבודתו ב"בית-המדרש לחכמת ישראל" מיסדו של סטיפן ווייז ולעבודתו הספרותית (בין השאר: ספר המסות "ביודעים ובלא-יודעים" וספרו "הפסיכולוגיה בימינו", שיצא בשני כרכים בהוצאת מוסד ביאליק).
במלאות לו ששים שנה יצא בשנת תרצ''ח ספר יובל לכבודו.
פגעים הרבה עברו עליו בשנותיו האחרונות: תאונת-דרכים קשה, ניתוחים רציניים, יסורי גוף נוראים - ואת הכל נשא בגבורת נפש, תוך הארת פנים לאנשי שיחו, שלא פיללו כי בשעת עבודתו ושיחתו עמהם מדכא היא מכאובים איומים בגופו, וכך המשיך במנהגו עד שמחלתו האחרונה הפילתו מעל רגליו.
נפטר בניו-יורק בי"ג בניסן תשי"ג (29.3.53) ובכ"ז באייר תשי"ג הובא לקבורה בין חבריו לעבודה ובני תקופתו בארץ - בבית העלמין הישן בתל-אביב.