הקה"ק וארגון להקה דרמטית לאומית באידית. משהתחיל ללמוד באוניברסיטה הצטרף למיסדי תנועת "גורדוניה" ונבחר להנהגתה הראשית לגליציה המזרחית, ואחרי שנתים נבחר לחבר בהנהגתה העולמית, וכן נבחר לועד הפועל של מפלגת "התאחדות" ולמרכז "תרבות" לגליציה המזרחית, ובחוגי הסטודנטים היהודים באוניברסיטה היה מראשי המדברים והפעילים למען חיזוק הכרתם הלאומית ודביקות בלשונות הלאומיות עברית ואידית אף בהופעות פומביות בנוכחות נכרים חשובים. נבחר כציר מטעם "התאחדות" לקונגרסים הציוניים ה-18 וה-20.
משהפסיק ב-1934 את התכוננותו לקאריירה המשפטית, עבר לעבוד במרכז "החלוץ" בווארשה והתמסר ביחוד לארגון עלית המעפילים מפולין ומהארצות הבלטיות שהסתננו לפולין, וכשמנעו השלטונות הבריטיים בארץ את כניסתם של מעפילי האניה "וולוס", הצליח בהשתדלותו להשיג את הסכמת השלטונות, שהמעפילים נתיני ליטא ולטביה ישארו זמנית בפולין ואח"כ השיג לכולם דרכונים פולניים ובמשך הזמן עלו ארצה.
ב-1935 עבר לקראקוב ושימש כמזכיר ראשי ל"התאחדות" ולתנועת "גורדוניה" בגליציה המערבית (פולין הקטנה) והתמסר גם לפעולות למען השפה והתרבות העברית. ב-1936 חזר לווארשה ופעל כמזכיר ראשי של ה"התאחדות" בפולין, חבר המזכירות הארצית של מרכז "תרבות", חבר הנהלת הליגה למען ארץ-ישראל העובדת ושופט במשרד הארצישראלי. לרגל השתתפותו כציר ב-1937 בקונגרס הציוני ה-20 בציריך נבחר גם למועצת הסוכנות היהודית כאחד מנציגי יהודי פולין.
נשא לאשה את גניה בת משה דגנשיין. בתקופת פעולתו בפולין פרסם מאמרים בעתונים "דאס נייע ווארט" ו"פאלק און לאנד" ובקראקוב ערך יחד עם ד"ר ישעיהו שפירו את "נאשא וואלקה".
ב-1938 עלה ארצה והצטרף לקבוצת חולדה של תנועת "גורדוניה". בסוף 1939 נתמנה למזכיר מועצת פועלי חדרה והתמסר לפעולות לטובת ציבור הפועלים במושבה ובסביבתה, טיפח בקרב הפועלים את החיבה המיוחדת לחדרה, שנוסף לדפי הזהב שכתבו ראשוניה בספר הגבורה וההקרבה של ההתישבות, תפסה מקום כבוד גם בהיסטוריה של החלוציות החדשה בערש "הפועל הצעיר", כתחנת-הכנה של "הקומונה החדרתית" שהתנחלה אח"כ בדגניה א' וכתחנת הכשרתה הראשונה של קבוצת חולדה. נבחר על-ידי ברל קצנלסון ז"ל להשתתף ב"ירח העיון" של פעילי ציבור הפועלים, שנערך בתחנת הנסיונות ברחובות, ושם נשא את דבריו בסקירה מקפת ויסודית על בעיות הפועל העברי במושבה.
ביולי 1942, בהיותו אב לילדים קטנים, התנדב לפלוגת באפ"ס הקשישים בצבא הבריטי. בהיותו כבר במדים היה מפעילי תנועת הגיוס ומזכיר המרכז להתגייסות הישוב מטעם הועד הלאומי. אח''כ בתקופת שרותו בצבא התמסר במיוחד לפעולת תרבות, בעיקר בין החיילים מהמעפילים, וכחבר הועד הארצי של המתנדבים עמד במגע הדוק עם הועד הארצי למען החייל.
ב-1945, בהיותו עוד במדים לפני שחרורו מהצבא, הגיעה רשימת הפועלים לרוב בבחירות למועצה המקומית חדרה, והוא, כעומד בראש הרשימה, נבחר לנשיא המועצה המקומית. לכהונה זו נבחר מחדש ב-1947 וב-1950, וכשהועלתה חדרה באפריל 1952 לדרגת עיר עלה גם הוא אוטומטית לכהונת ראש העיר ובעת הבחירות הכלליות לרשויות המקומיות נבחר מחדש. פעל למען הכללת כל 50 אלף הדונמים של אדמת חדרה באזור השיפוט של העיריה, שקודם לכן כללה רק 2400 דונם של השטח הבנוי, תוך שמירה על האופי החקלאי וצרכיו המיוחדים של האזור החקלאי. שקד על פיתוח העיר ומשיכת מפעלי תעשיה לאזור התעשיה שהוקצה באדמת החולות שליד הכביש הראשי לחיפה (ביניהם שני המפעלים הגדולים בממדים כל-ארציים ולמעלה מזה: לצמיגים ולנייר), ועל בנית שכונות ושיכונים חדשים באזור חוף הים ובמקומות אחרים, והודות לכך הגיע מספר תושבי חדרה ב-1953 ל-30 אלף נפש. ארגן את גוש ישובי השומרון ונבחר ליו"ר ועד הגוש, ובתקופת המאבק נגד הבריטים יצג את ישובי הגוש כלפי השלטונות בענינים כלכליים ומצד אחר שיתף פעולה עם ה"הגנה" במאבק הלאומי.
כחבר הנהלת חבר השלטון המקומי בישראל (ב-1952 עמד בראשו) השתתף ביוני 1951 במשלחת ערי ישראל לקונגרס המוניציפלי הבינלאומי, שהתכנס בברייטון שבאנגליה (יתר חברי המשלחת היו: ש. ז. שרגאי , אז ראש עירית ירושלים, דניאל אוסטר, אברהם קריניצי ראש עירית רמת-גן, ד"ר משה כהן , אז סגן ראש עירית תל-אביב-יפו). שם הקריא את הצהרת ההתנגדות של ערי ישראל לבחירת הד"ר רויטר, ראש עירית ברליןהמערבית, לועד הפועל של הקונגרס והעלה מחדש את זכר פשעי הגרמנים נגד האנושות ונגד עם ישראל, שהעולם הנאור משתדל לשכחם ולהשכיחם, והצהרתו הכתה גלים בדעת הקהל באנגליה ובעולם.
ב-1952 מילא תפקידים מרכזיים בעריכה ובביצוע של חגיגות מלאות ששים שנה ליסוד חדרה.
נוסף לכהונתו כראש עירית חדרה הנו חבר הנהלת