לאביו חיים אהרן (למדן ומשכיל, מראשוני היהודים בוגרי הגימנסיה הרוסית בסובאלק) ולאמו נחמה בת ר' יעקב סודרסקי (המיוחסת מעיר מרץ שבליטא). למד בחדרים ובישיבות, ובגיל 20 החל לעסוק בעתונאות אידית במינסק. תחילה הוציא "יום-טוב בלעטער" לכל חג, אח''כ את השבועונים "מינסקער לעבען" ו"דאס אידישע ווארט" ובסוף את העתון היומי "מינסקער צייטונג", ובכל אלה כתב מאמרים ראשיים, פיליטונים ואף רומנים בהמשכים. ובשנות מלחמת-העולם הראשונה, כשהעתונים היהודיים היו סגורים בפקודת השלטון הצבאי, הביעה חברת "מפיצי השכלה" בערך פעולתו להעלאת הרמה התרבותית של המוני היהודים וכללה אותו ברשימת העתונאים והסופרים שתמכה בהם בקביעות במשך כל שנות המלחמה, כעין "פנסיה זמנית לשעת חירום", כדי שיוכלו להמשיך את קיומם ולהיות מוכנים לחידוש פעולתם לכשתוסר המניעה השלטונית.
בזמן הכיבוש הפולני במינסק, אחרי המהפכה הרוסית, השתתף במאמריו וברשימותיו בעתון הציוני "פאר'ן פאלק" בעריכת הכלכלן ד''ר ח. ד. הורביץ. היה פעיל בועד העירוני הציוני, וביחוד בתעמולת הבחירות לקהלה, לעיריה ולאספת המחוקקים, ובכרוזים שחיבר לכל חוג חברתי ולכל מעמד לפי צרכיו וטעמו, רכש בכולם תומכים רבים לרשימה הציונית ועזר בכך לנצחון הציוני המזהיר בכל הבחירות ההן.
משתפסו הבולשביקים את השלטון עוד הספיק להוציא עלון סאטירי חד-פעמי "דער טייוועל", מלא הצלפות שנונות על הבולשביקים. אח"כ, עם התהדקות רסן השלטון על התושבים, הוכרח לשתוק והיה היחידי בין העסקנים הציוניים במינסק, שנשאר עקבי עד הסוף ועל אף ההפצרות והשידולים סירב לקבל כל משרה שהיא אצל הבולשביקים. משנקבע ב"חוזה ריגה'', כי מינסק שייכת לברית המועצות החליט לעזבה, ובעזרת ידיד בעל עמדה חשובה בבולשת הסובייטית הצליח להתחמק ממינסק, ואחרי סכנות והרפתקאות מרובות הגיע בראשית 1921 לוילנה.
שם קיבל עליו את ניהול קרן היסוד לחבל וילנה והשתתף בקביעות בעתון הציוני "אונזער פריינד" במאמרים ראשיים ובפיליטונים סאטיריים בחתימת "פרופסור שפריץ'', וכן חתם הרבה מאמרים בכינויים "קאוועסבערג", "אילה שלוחה", נ. ג., "ריוועסמאן" בשנת 1923 נשא לאשה את רבקה בת ר' משה יעקב קפלן (מצד אמה היא ממשפחתו של א. ד. גורדון).
בבחירות לסיים הפולני ב-1922 ניהל בעתון הנ"ל את הצד היהודי של התעמולה מטעם איגוד המיעוטים הלאומיים בראשותו של יצחק גרינבוים ועמד יחיד במערכה הפובליציסטית נגד כעשרה כותבים אנשי-שם בעתון ה"פולקיסטים" (שוחרי "עממיות" אידית בגולה, בהתנגדות לאידיאלים "בטלניים" ו"זרים", כגון ציונות ועברית), וההכרה הפומבית בחלקו הרב בהשגת הנצחון באה לידי ביטוי בבאנקט שנערך לכבודו מטעם ההסתדרות הציונית בוילנה. זמן מסוים פרסם פיליטונים גם בעתון "אונזער צייט", ובפעולותיו כחבר המרכז הציוני בוילנה וכנואם וכמארגן למען קרן היסוד בערי חבל וילנה חיבבוהו על אנשי הצמרת וההמונים הציוניים.
ב-1926 הוזמן לעבוד כנואם ומארגן נודד מטעם הלשכה הראשית לקרן היסוד שבוארשה, ובמסעיו בכל רחבי פולין הקונגרסאית עשה הרבה נפשות ורכוש לציונות ולבנין הארץ, ואף הלשכה הראשית לקרן היסוד שבירושלים הכירה בערך פעולתו וכשרונו, כפי שכתב עליו לייב יפה ז"ל: "כח מצוין שאין דוגמתו, המסוגל להפוך עולמות".
בתקופת פעולתו בפולין הקונגרסאית נשארה משפחתו בוילנה וכשבא שמה להנפש, מצא לו עבודה ציונית גם בעניני המקום. כך היה לו חלק מכריע ב"מלחמת הרבנות" בוילנה, בעמדו בראש מצדדי הרב רובינשטיין לרב ראשי נגד "הלשכה השחורה" של ה"אגודה" בוילנה, ובמאמריו בענין זה בעתוני וילנה וב"היינט" הווארשאי בחתימת "סודארסקי" עזר בהרבה לנצחון המועמד הציוני.
בימי הכיבוש הפולני במינסק היה מנהל הקהלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות וגם חבר מועצת הקהלה.
במשך ימי מגוריו בפולין השתתף בתור ציר מהמרכז הציוני בוילנה בכל הכינוסים הארציים.
פעולתו האחרונה הצבורית-לאומית בגולה היתה עבודתו בשביל הקונגרס העולמי היהודי באיסוף החומר של תאורי הזועות שנודעו ביהודי פולין על ידי ההיטלראים במשך שנת 1940. ביזמתם של חברי הקונגרס העולמי היהודי - הסינטור הרב רובינשטיין והרב נורוק מריגה - קבל על עצמו גרבובסקי את התפקיד של גביית עדויות מאלפי הפליטים, שזרמו אז לוילנה, על ההתעללויות והרציחות שנעשו ע"י ההיטלראים בשנת 1940 ביהודי פולין הכבושה. על סמך ספוריהאימים של עדי-הראיה רשם מאות פרוטוכולים על מאורעות הזועות במאות ערים ועיירות. הם עובדו אח"כ על ידיו בצורה ספרותית ונשלחו ע"י הרב נורוק, באמצעות הצירות הצרפתית בריגה, לנחום גולדמן שישב אז בג'יניבה והוא שלחם אח"כ לאמריקה להרב סטיפן וייז על מנת להשתמש בהם לשם תעמולה בין העם האמריקאי נגד גרמניה ההיטלראית.