היה חבר באגודת הסטודנטים "יבנה" מאוניברסיטה העברית בירושלים ומרכז עבודה שם.
היה חבר וקצין תרבות בהגנה בירושלים, חבר הנהלת אגוד סופרים דתיים "ירושלים הצעירה" חבר בועד הלשון של עירית תל-אביב.
חבר הועד הארצי של הקק"ל ושל קרן-היסוד, מרכז שכון הפועל המזרחי בצפון תל-אביב.
חבר המרכז של "הפועל המזרחי" בישראל, חבר מרכז לתרבות, חבר הנהלת "קופת מלוה" של הפועל המזרחי, חבר מועצת לשכת העבודה לפועלי תל-אביביפו, חבר ועד ההורים המרכזי למערכת החנוך לת"איפו.
שימש כמנהל במועדון לחיל הדתי במלחמת השחרור. כעת בצבא הגנה לישראל ביחידת מלואים הסברה והשכלה.
מנהל המחלקה הסוציאלית שליד המועצה הדתית והרבנות הראשית לת"א-יפו "עזרת תורה".
כותב ב"הצופה", "היסוד, "נתיבה", (על בעיות גיוס, תרבות וכן בשאלות אדמיניסטרציה צבורית).
בכתובים: על פילוסופיה יהודית על התנ"ך, ועל הספרות העברית החדשה.
סדור גטין על תנאי לאלפי חיילים יהודים שהתגיסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, הקים בתי תפלה בצריפין (סרפנד) ובלטרון וכו'. בשעה ששימש בתור רב צבאי בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה.
בנו: אורי.
הרב שלום שכנא מאיר
נולד בז' בתשרי תרמ"ו (1885) בסאנוק שבגליציה. לאביו ר' ישראל מאיר (הזכור לטוב לותיקי תלאביב כאיש חסיד וחסד; ראה כרך ה', עמוד 2287) ולאמו וולקה רייזל, ובהיות יום הברית בערב סוכות, יום ההילולא של רבי שלום שכנא, אבי הצדיק רבי ישראל מרוזנין , נקרא על שמו.
משחר ילדותו נודע כעילוי להפליא ובגיל שמונה כבר לא הספיקו לו טובי המלמדים שבעיר. אז שלח אותו אביו אל קרובו הראב"ד בדזיקוב, ומשגדל גם מכדי הלימוד אצל זה, עבר אל אחיו של רב זה, שהיה ראב"ד בגלוגוב ואח"כ בסטרי, ובמשך השנים הגיע לידיעה עצומה בתורה, ובגיל בחרות צעירה הוסמך לרבנות. בכח תפיסתו וזכרונו המפליאים רכש לו דרך אגב ידיעות מרובות גם בהשכלה כללית, כאשר הספיקה לו קריאת ספר פעם אחת, ובלי כל עמל ושינון תפס את תכנו למשמרת בזכרונו.
בהגיעו לבר מצוה לקחהו אביו אל הצדיק ר' דוד משה פרידמן מצ'ורטקוב (בן רבי ישראל מרוזיןסאדיגורה), שהצדיק ילביש לו את התפילין בפעם הראשונה ויברכהו, כפי שנהגו גדולי החסידים בימים ההם, והאב והבן נשארו שם מז' בתשרי עד אחרי החגים. באותם הימים הפליא הנער בתמהון את גדולי הרבנים שבאו אל הצדיק, כי שיחותיו עמהם בדברי תורה היו ברמה גבוהה של תלמיד-חכם ותיק ומושלם, ולא פעם נבוכו מקושיותיו ומהערותיו שהצטינו בבקיאות ובחי ריפות בלתי-מצויות, וכך נתפרסם שמו בכל ה"ממלכה" הנרחבת של חסידי שושלת בית פרידמן על כל ענפיה, מעבר לגבולות הממלכות של הגויים. בדרך זו הגיע שמעו עד לר' שניאור זלמן שכטר , חרשתן מפורסם וגאון בתורה, בפולטיצ'ני שבמולדבה (רומניה), וכשהחליט להשיא את בתו כנה לבחור גדול בתורה, בא מהלך יממה וחצי ברכבת כדי "לבקש את ידו" של העילוי מסאנוק להיות לחתן לו.
בן שמונה עשרה היה כש"נלקח אחר כבוד" לבית חותנו זה, ואז כבר היו בידו חיבורים שכתב על הרמב"ם ועוד חידושים רבים בהלכה, מחקרים והגיגים בבעיות העולם ומחזות היסטוריים. עד עתה הסתיר את ידיעותיו החילוניות מפני אנשי עירו הקנאים, אך בשבא למדינה אחרת, לרומניה, נתגלה גם במעלותיו אלה, כמליץ וסופר ומלומד ונואם מושלם, על אף גילו הצעיר.
חותנו ויתר מכיריו חשבו שהוא עתיד להיות רב, ואף החלו מזמינים אותו לכהונה כזו, אך הוא העדיף לא לעשות את תורתו קרדום לחפור בה, ומשנכנס לעסקי חותנו, תפס במהרה את הענינים ונתגלה כמומחה ומנוסה כתעשיין, כאילו עסק בכך מילדותו. כאן גילה גם את חיבתו לציון, שספג בבית אביו בנוסח המסורתי, והתמסר לעבודה ציונית בנוסח חדיש. נבחר לועד המקומי של הציונים ואח"כ ליו"ר ההסתדרות הציונית לגליל מולדבה, ונאומיו ודרשותיו למען ציון במסעיו בערי רומניה הלהיבו את המוני שומעיו.
משנצטרפה רומניה למעצמות המערב ולרוסיה במלחמת העולם א' (ב-1916) נכלא מטעם השלטונות במחנה מעצר בגלל היותו נתין האויב (אוסטריה), ואחרי שניגפה רומניה במלחמה וכרתה שלום מיוחד עם מעצמות המרכז, שוחרר וחזר לביתו, למסחרו ולפעילותו הציונית.
ב-1920 העדיף את המעשה על הדיבור ועלה ארצה, בראש הפירמה "רומפאל" (רומניה-פלשתינה) והשתקע בתל-אביב. עד מהרה עמדו גם כאן על ערכו וסגולותיו