ריים בחוג לתרבות. השכר הירוד ותנאי-העבודה הקשים קירבוהו לסוציאליסטים והיה מתלמידיו של אחד מגדוליהם ואף החל בארגון חבריו לשביתה, והמשיך גם בעבודה ציונית. בגלל השתתפותו באספות חשאיות שמו עליו אנשי הבולשת את עיניהם לרעה וכשחיפשו ומצאו אצלו חומר בלתי-לגאלי נעצר ונשפט לששה חדשי מאסר. אחרי שחרורו המשיך בעבודה כפקיד, ארגן את האגודה הראשונה של. פקידי בתי-המסחר בעירו, שבמועדונם עסקו בפעולות תרבותיות וסוציאליסטיות. בינתים הגיע לגיל חובת השרות בצבא ובהשתדלות הוריו קיבל. כרטיס "פסול" ופטור מהשרות. ארגן את השביתה הראשונה של הפקידים, וכשנכשלה השביתה פוטר מעבודתו בתור מהפכן ומארגן שביתות.
בזמן היותו מחוסר עבודה אירע באביב 1901, שבדליקה שפרצה בויטבסק היו נזקים גדולים ברכוש ואבידות בנפש (אף ילדים נשרפו) משום שלא היו כבאים מספיקים וזרם המים לא היה חזק למדי. אז התנדב לגדוד הכבאים, כדי להשתתף בפועל במקרים דומים במניעת אסונות. בעקב צעדו זה הוכר שוב כ"אדם מן הישוב" וכבחור ממשפחה מכובדת ההולך בדרך אבותיו ושוב קיבל משרת פקידות בפירמה אחרת לאריגים. מעתה לא עסק עוד בסוציאליזם ובמהפכנות, אבל המשיך בעבודה ציונית והשתתף בועידת ציוני רוסיה שהתכנסה במינסק ברשיון השלטונות.
ב-1905 נשא לאשה את סוניה בת הרב מאיר פרדקין מדווינסק. אחרי החתונה נעשה סוחר עצמאי והיה הסוכן הראשי של הפירמה גברנצוב-דשקוב. הצליח בעסקיו והיה מהפעילים בעניני הציבור היהודי ובציונות. המשיך גם בפעולתו בתור כבאי מתנדב במקרי דליקה, השתתף בועידות ארציות של הכבאים, רכש כבוד לשם ישראל בהתנהגותו האמיצה בפעולות הצלה וקיבל אותות-כבוד מהשלטון.
ב-1915 עבר עם משפחתו לחארקוב ונכנס בתור שותף למכרה-פחם בסלביאנו-סרבסק שבאגן הדונייץ. באותו זמן התרכזו בחארקוב הרבה פליטים יהודים מגלילות הספר, שנמלטו או שגורשו (בתור יהודים "חשודים בקשרים עם האויב") מאזורי החזית, והוא התמסר לפעולות העזרה לפליטים בחומר וברוח ובארגון מוסדות לחינוך ילדיהם (גן ילדים, בית-ספר, גימנסיה ושיעורי-ערב לעברית מטעם "תרבות") ונבחר לחבר ועד החוג של "תרבות" וליו"ר ועד ההורים של הגימנסיה, וכן למזכיר-כבוד בגימנסיה הפרטית על שם דנצ'נקו (בשני המוסדות למדו ילדיו), גם בחארקוב נתקבל אחרי בחינה לכבאי מתנדב והוטל עליו התפקיד להדריך את הכבאים בטחנה של האחים מולדבסקי.
כשהשתלטו הבולשביקים על חארקוב והסביבה "שחררו" אותו מרכושו ומתפקידיו בעסקנות ציבורית וציונית ואף סגרו את הגימנסיה העברית, ועל כל אלה הוסיפו לו פסק-דין לששה חדשי מאסר ב"עוון" פעילות ציונית. מששוחרר מהמאסר נתקבל לעבודה בתור מבקר הרכבות בתחנה המרכזית בחארקוב. אך הזדמנות זו, שניתנה לו להשתלב בחיים החדשים של המהפכה, לא הקסימה אותו ובלבו גמלה ההחלטה לעזוב את רוסיה ולעלות ארצה. וכשנרשמו הפליטים מאזורי הספר שנותקו מרוסיה לרפטריאציה לארצותיהם, עלה בידו להרשם ביניהם, ולפני התיצבו לחקירה ולבדיקה בפני אנשי הבולשת (צ'קא) בטרם יעזוב את רוסיה, ראה צורך לשרוף את היומן שניהל מבחרותו ועד מהפכת 1917, לבל יפול בידי הבולשים פן יתגלה להם מתוכו שהוא אינו "פליט פולני" ושהיו לו קשרים עם כל מיני "פרצופים חשודים" בציונות. כך עלה בידו לעבור בשלום את הבקורת ולקבל את הרשיון להשתחרר מ"ארץ החופש", ואחרי שני חדשי טלטולים ברכבות-משא עם שיירה של פליטים חוזרים הגיע עם משפחתו ב-1921 לוילנה וביקש במשרד הארצישראלי סרטיפיקט לעלות ארצה. אך מאחר ששערי הארץ היו אז סגורים כמעט, הסתדר בעבודה זמנית בעזרתו של הד"ר ויגודסקי, שעזר לחלוצים מרוסיה שעברו דרך וילנה, ובעזרתו נתקבלו שני בניו ללמוד בגימנסיה הפרטית של אפשטיין. כעבור שנתים פרסמו השלטונות הפולניים פקודה, שכל פליטי רוסיה חייבים לעזוב את פולין, ואחרי השתדלות של המשרד הארצישראלי הוילנאי במרכז שבווארשה ניתנו סרטיפיקטים לחלוצים הפליטים. ביחס אליו היתה התנגדות מיוחדת במשרד בווארשה, אך בסוף ניצח הרצון הטוב וגם הוא זכה בסרטיפיקט, ולבנו הבכור זלמן נתן נחום סוקולוב מכתב המלצה למען סידורו בארץ. נסע עם משפחתו בשיירה דרך וינה, שם ביקרו את קבר הרצל, והפליגו מטריאסט באנית-המשא "אפריקה", שמסעה עד לחופי הארץ ארכה 18 יום.
ב-10 במאי 1923 הגיע ארצה עם משפחתו דרך נמל יפו והתחיל את מסלול חייו כחלוץ. נרשם בלשכת העבודה ובהתחשב במצבו כבעל משפחה גדולה ניתנה לו העדפה כל שהיא כשליחה לעבודה, אף כי במצב הכלכלי הקשה היו גם לו הרבה ימים של אבטלה. עבד ביישור החולות בלב תל-אביב, בחפירת בורות ותעלות, ובהשתדלות מאיר דיזנגוף הסתדר בעבודה בסלילת כבישים בעיר, ואחרי ימי עבודה מפרכת למד בשעורי ערב, ומששלט בשפה העברית נתמנה מטעם הועד הלאומי בתור פקיד לקבלת פני עולים בנמל יפו ובקרנטינה, אך משחל צמצום בעליה פוטר ממשרתו.
בעת השטפון הגדול בשכונת ברנר בחורף 1925 נקרא לעזור בהצלת הנפגעים ורכושם הדל, ואז צץ בו הרעיון בדבר הצורך ליסד בתל-אביב גדוד מכבי-אש מתנדבים שיהא מוכן לעזרה במקרי דליקות ובפגעיטבע אחרים. הצעתו בענין זה נתקבלה על דעת ראש העיר מאיר דיזנגוף ואחרי התיעצות בהשתתפות המהנדס העירוני הרשקוביץ ז''ל וקצין המשטרה חיים אלפרין הוחלט על ארגון גדוד הכבאים ופורסמה קריאה לגיוס מתנדבים, וב-1927 נבחרה ההנהלה הראשונה, והוא, אבא כהן, נתמנה ל"בראנד-מייסטר", היינו מנהל טכני, ואחרי שנה, לרגל יובלו למלאות לו 50 שנה, נבחר לקצין-כבוד של מכבי-אש מתנדבים בתל-אביב. הדרך לא היתה סוגה בשושנים. התושבים, יוצאי ערים ועיירות מגולת מזרח-אירופה, לא בנקל עיכלו את המחשבה,