Volume 6

Page 2567

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

עד כדי עצבנות מרובה. מילדותו, למד והכיר את החיים התובעים משמעת, כניעה ואחריות - והוא אינו מתלונן, ממשיך בעבודתו ומוסיף בה תקופה של שנתיים בקירוב.

אביו חורגו (שלש שנים אחרי מותו של האב נישאה האם לזאב ליבמן , מהפועלים במושבה, שעלו מרומניה בלוית המתישבים) צריך לו ולעזרתו בעבודות המשק, והוא מפסיק מעבודתו ביקב. ועבודת המשק אז היתה פרימיטיבית למדי. בהמות העבודה היו השוורים, והוא נותן מכוחו ומחום נפשו למלמד הבקר, לניר ולגרעיני הבר. בימי החום והלהט של הקיץ הוא יושב על המורג המשתרך בעקבות השוורים המקיפים הקפות-הקפות את ערמת הקש.

בשנת 1911 נסע לפריז, שם גרו אחיו ואחותו. מראשית בואו התחיל לעבוד בבית חרושת למקלות ועבד שמה תקופה של שנה בקירוב. למרות שלא היה חסר דבר בקרבת אחיו ואחותו, גברו בקרבו געגועיו לארץ, למושבתו ולחבריו, באותו זמן נפטר אביו החורג, אחרי ששהה בפריז 13 חדשים חזר לארץ ונטל על שכמו את דאגות המשק וחיי הבית.

שנה אחת עבד כשומר שדות ונטיעות המושבה יחד עם חברו יצחק הלפרין.

בשנת 1912/13 רכשה חברת יק"א את אדמות "שוני" (גבעת בנימין) ו"אום-אל-עלק" (תל-צור). מנשה וחברו יעקב בן-צבי היו הראשונים אשר כבשו את השטחים הנ"ל, בעלותם על האדמות כדי לעבדן ולשמרן.

הערבים קראו לו "אבו-מוראד" (אבי מרדכי, על שם בנו הבכור). ידע לדבר אל הרועה בשפתו, אל החרת בשפתו ואל האפנדי בשפתו.

מאז אותה שנה נתקבל לעבודה כפקיד ב"תחנה לנסיונות חקלאיים" של אהרן אהרנסון בעתליט.

כשאלכסנדר אהרנסון מייסד בשנת 1914 את "אגודת הגדעונים" בזכרון יעקב, נמנה הוא על חבריה הראשונים והמסורים. כשהחליטו להרחיק את השומרים הערבים מהמושבה ולמלאות את כל תפקידי השמירה בכוחות הגדעונים בלבד, סלק אותם בלי כל קושי.

כשפרצה המלחמה העולמית הראשונה נמצא מנשה בעבודת התחנה בעתליט, וכשנוסדה קבוצת "נילי" (נצח ישראל לא ישקר) ע"י אהרן אהרנסון, אבשלום

פינברג ואלכסנדר אהרנסון (בשנת 1915) קבל עליו להיות חבר נאמן ומסור ל"נילי" אחרי שאהרן אהרנסון דבר אתו. וגם צרף את חברו יצחק הלפרן לקבוצת "נילי".

יחד עם יצחק הלפרן ויוסף לישנסקי עברו לדרום, ללמוד ולהכיר את כוחות חיל הצבא התורכי. ליד "קסטינה" (באר טוביה) הם נתפסים ע"י צבאות התורכים המביטים בם בעין חשד. יוסף ויצחק מתחמקים, אך הוא, נשאר ומתידד עם הקצינים, מכבדם בקפה ובסיגריות - ורוכש את אמונם. כשהוא משתחרר מהם, נפגש עם חבריו ויחדיו הם חוזרים לעתליט בסיפוק רב, מנשה עשה שליחותו נאמנה.

קור רוחו וגבורתו עמדו לו במצבים קשים רבים. היה לרוב במחיצתה של שרה אהרנסון ומלוה אותה בנסיעותיה. הוא עם מספר מועט של חבריו העביר את ה"דאר" ממקום למקום. מן התחנה בעתליט לחוף הים, אל האניה הבריטית וחזרה. הוא שהעביר את משלוחי הזהב של העזרה (ע"י אנשי נילי במצרים) אל מאיר דיזנגוף ובצלאל יפה, עבור הישוב העברי הסובל.

למרות שמשלוחי זהב אלה נמצאו ברשותו ללא בקורת, ובביתו מחסור ללחם ממש, לא נגע בכסף זה והעבירו לתעודתו בנאמנות, כיאות לממלא שליחות קדושה.

כאשר נתפס אבשלום פיינברג ליד "אל-עריש" ונאסר בכלא באר-שבע (ראה כרך ה', עמוד 2337), נקרא אל אהרן אהרנסון בזכרון יעקב, שהסביר לו ענין שליחות נחוצה, תכופה וחשובה לחיפה, אשר נועדה להקל את שחרורו של אבשלום מהמאסר. לפי דברי אהרן היה צריך מנשה לסור אליו בשעת בקר מוקדמת ממחרת, בשעה חמש, כדי לקבל מידו את המעטפה ולצאת לדרך. מנשה בקש והסביר כי את המעטפה והתעודה יוכל למסור לו מעתה, וכך לא יצטרך להטרידו בשעה מוקדמת, אהרן הסכים ומסר את התעודה לידו.

בשעה חמש וחצי בבקר המחרת התדפק מנשה בדלת חדרו של אהרן, שנתעורר והביט בו תמה:

הכיצד ? השעה מאוחרת ואתה טרם יצאת לדרך ? ומנשה, כדרכו, שקט וקר רוח - משיבו: לאו דוקא, אדון אהרן, כבר חזרתי, הרי האשור.

לילה אחד - והם יוצאים מתחנת עתליט אל החוף לפגוש באניה, שנתחלפו להם סימניה ולא הצליחו זה כבר כמה לילות להתקשר אתה. בדרכם בין הגבעות המבדילות בין התחנה והים - נשמע להם רשרוש אדם. ההולכים הסתלקו, אלא שמנשה מחליט להתחקות ולדעת פשר רשרוש זה, שלף אקדוחו וכשהוא צועד לפניו ומתקרב - הכיר בשני חילים תורכים שעמדו במשמרת. נגש אל החילים ושואלם תמימות, אם לא ראו פרדה נמלטה שנעלמה מן התחנה, מיד הוא מספק את סקרנותם ומשיב על שאלתם ומסביר, כי הוא שומר התחנה - ומכיון שהוא השומר - עמידתם בזה במשמרת טרחת חנם היא ויכולים הם להסתלק ולנוח... ואגב שיחה של ידידות ומאחר שחלק להם גם סיגריות, קבלו הצעתו ברצון והסתלקו מהמקום באותו הכוון

APA citation

Tidhar, D. (1955). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 6, p. 2567). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/6/2567