ב-1951 הציע לראש הממשלה, דוד בן-גוריון , את תכנית הריאורגניזציה של הצי המסחרי והצבאי.
כן הציע לאגף הערבה הממשלתית תכנית חקירת אוצרות ים-סוף, ובאותה שנה ירד לאילת עם כמה אמודאים וחקר במשך שנה את מצולות ים-סוף, בעומק עד 40 מטר, ובאופן אישי השתתף בצלילה בחקירת ים, תת-ימית.
ייסד באילת את המוזיאון הימי והניח את היסוד לאוסף המינירלי.
ב-1954 נתבקש ע"י הממשלה הישראלית להיות הנספח לאקספדיציה צרפתית תת-ימית לים האדום, אשר באה להכין את הפילם התת-ימי במימי אילת.
הוציא לאור 2 חוברות - אלפא ביתא להכשרה הגנתית, ספר עקרונות האסטרטגיה והטקטיקה של ההגנה העברית וחוברת "הגנת א"י". הוציא את החוברות: "תוהו ובוהו מדיני'', "קדושת הפרישה והמרד" (הוצאת "חיי חרות"), "מדינת סדום".
בעבודה הספרותית והעתונאית - כתב מאות מאמרים וספרות יפה, על נושאים פוליטיים, ימיים וצבאיים, בכל העתונות הרביזיוניסטית והבית"רית העולמית, ב"גיואיש קרוניקל", בעתונות הארץ וכן בעתונות הצרפתית והאמריקאית.
אלחנן לוריא
נולד בל' כסלו תרס"ג (30.12.1902) בליבאווי שבלטביה (אז בקיסרות הרוסית).
לאביו משה (סוחר) ולאמו פייגה בת יחזקאל מאירזון. למד בחדרים ובבית-ספר ממשלתי והופרע בלימודיו בגלל מלחמת-העולם.
אחרי המהפכה הרוסית הדמוקרטית (פברואר 1917) עזב באביב את עירו, שהיתה בכיבוש גרמני, חמק ועבר ברגל בין החזיתות והגיע לפטרוגראד (כך נקראה אז עיר-הבירה פטרבורג) ומשם נסע אל אחותו לעיר-הנמל הצפונית ארכאנגלסק.
כשכבשו צבאות הברית (של אנגליה וצרפת) ב-1918 את העיר ארכאנגלסק לבסיס מלחמתי נגד הבולשביקים, התנדב לשרותי עזר בחיל התעופה הבריטי. בסוף 1919 הגיע חזרה לעיר ליבאווי, שהיתה אז כבר בלטביה העצמאית, אך מצא שם ערבוביה של חבלי שלטון עצמאי ולא ראה עתיד לעצמו במצב זה. אז החליט למהר ולעלות לארץ-ישראל ולהתנדב לגדוד העברי.
בהרבה מאמצים וזריזות עבר את הדרך הארוכה בארצות אירופה, שהיתה מסוכסכת במוצאי המלחמה וב-1920 הגיע ארצה, אך את הגדוד העברי מצא על סף פירוקו, ללא מקום לקבלת מתנדבים חדשים, ולכן הוכרח להתחיל בעבודה אזרחית בתור פועל כיתר החלוצים. לא עבר זמן רב ונמצאה לו ההזדמנות להתנדב לשרות מסוג צבאי ב"הגנה" לרגל פרוץ המהומות הערביות במאי 1911, ואז עמד על משמר הגנת הישוב העברי בחזית נוה שלום שביפו. מאז היה פעיל בקביעות ב"הגנה", היה משומרי ראשו של הלורד בלפור בביקורו בתל-אביב לרגל בואו ארצה ב-1925 לחנוכת האוניברסיטה העברית, ובמשך השנים מילא בהגנה תפקידי עבודה בתע"ש ופיקוד, ובמלחמת השחרור שרת במחלקת הגיוס לצה"ל. עבד במקומות-עבודה פרטיים ובשרות עירית תל-אביב ומאז 1933 הנו מחסנאי ברשת-חוץ של חברת החשמל בתל-אביב.
נשא לאשה את צפורה בת שמשון מאס .
צאצאיו: משה, שרה.
אליהו הרשקוביץ
נולד בעקרון כ"ג חשון תרע"ג (23.11.1912). לאביו ישראל (ראה בכרך זה) ולאמו לאה בת שמחה קוצרסקי (דור שלישי לחלוצי חקלאי עקרון, כובשי השממה).
חניך בית הספר העממי במושבה וחניך ביה"ס החקלאי מקוה ישראל .
שם התמסר באופן מיוחד לזואולוגיה בהדרכת מורו יהושע מרגולין (הדוד מרגולין).
היה בישן ומתחבא אל הכלים מטבעו, אבל דרוך ומוכן להסתערות כאשר המולדת דורשת.
בפרוץ מאורעות 1929,1936 בימי שלטון המנדטורי הבריטי, קם הנער מעקרון, משדמות תבואותיה ויצא אל אחיו - לעזרתם.
הקרירה של איש "הגנה" החל מבעודו תלמיד מקוה ישראל, בעצם ימי בחינות-הגמר שלו, במאורעות תרפ"ט (1929) השתתף בהגנה על "נוה שלום", פרורה של יפו, אז.
שם לו למטרה, להדרכה חקלאית לטירונים. עם עליתה של "קבוצת גורדוניה" לכבושה מחדש של "חולדה", עזב את מושבתו עקרון ויתמסר לאימונים של המתישבים שם. עד אשר עלתה "קבוצת נען" להתישבות בנקודתה.
בשנת תרצ"ו (1936) השתתף בהגנה על מושבתו "עקרון", וב-1938 עלה עם המפקד אורד וויינגט ל"חני