כלל היו ערבים מוסלמים והשתדלו להצר את צעדיהם של יהודים המתנחלים על הקרקע ומביאים לאזור צורותחיים חדשות, וביחוד היו מקפידים לא לתת לנתינים זרים אחיזה בקרקע והיה צורך לעקוף את חומרותיהם ולהציג לפניהם צירופים של אנשים ותעודות-אזרחות שלא היו שייכים זה לזה; חכירת "מס המעשר" מיבול הקרקע שהמתישבים לא יהיו מופקרים לשרירות חמסנית של אפנדים חוכרי המס; מגע עם אנשי השלטון במקרים של התנגשויות עם שכנים, וביחוד כשנשקו של איש "השומר" פגע בגופו של גנב או שודד והמשטרה אסרה את היורה או אנשים אחרים במקומו והיה צורך לקיים קשר עם הנעצרים, לספק להם אוכל, להתחקות על שלבי התהליך הרשמי של הטיפול בחקירתם ולהשתדל בעד שחרורם, ובנדון זה היה צורך גם בהשתדלויות ובזירוזים אצל אנשי "המשרד הארצישראלי" לקבל את האמצעים הדרושים ולהפעיל אישים בעלי עמדה להשתדלות בשלבים גבוהים יותר. והואיל ואף במשטר של "הטורקים הצעירים" בתקופת ה"חוריה" (החרות, היינו משטר קונסטיטוציוני מודרני, כפי המוכרז עליו) שלט כאן לא החוק, אלא השרירות של ה"מודיר" או של ה"קאימקם" (מושל האזור או הנפה), היה ערך מכריע לצורת הגישה אל השליטים הללו ולמידת החן שנשא בעיניהם האיש שפנה אליהם (חוץ ממתן השוחד שגם אותו היה צריך לדעת איך להציע ואיך לתת). וסעדיה פז נמצא מוכשר למשימות הללו ולביצוען במיטב ההצלחה האפשרית, - עד כי במשך הזמן הוכרח להזניח את העבודה הקשה בחקלאות ולהתמסר יותר ויותר לעבודה הקשה הרבה יותר בתור "שליח צבור" להסרת מכשולים וסכנות טורדניים מעל דרך ראשית צעדיה של ההתישבות על אדמת הלאום.
משפרצה מלחמת העולם הראשונה נוספו על הצרות הרגילות גם צרות צרורות שהזמן גרמן: מאסרם וגירושם של עובדים שנשארו בנתינותם הזרה, נגישות והחרמות של תבואה ובהמות עבודה, גיוסים לצבא, גזירות ועלילות שונות, ולא פעם עלה בידיו למצוא מסילות ללבו של שליט אזרחי או צבאי בנצרת או בעכו, כדי לבטל או להקל גזירות, ואף לנהל "דיפלומטיה" ולנצל ניגודים אישיים בין שליט עוין לשליט אוהד, להסביר ולשדל ולשחד, כדי להביא הצלה או הקלה כל-שהיא לאנשי אדמה, ולא פעם נדד ימים ולילות בדרכים המשובשות בין נצרת ועכו וחיפה ויפו, כדי לעורר ולשכנע ולהעפיל אנשים משלנו ומשל השלטון לטובת הענין. בינתים חלה גם עליו פקודת הגיוס לצבא ורבות עמל כדי לפדות את עצמו או לקבל דחיה, למען יוכל להמשיך במילוי תפקידו בשרות ההתישבות.
תוך כך מצא שהות לעשות לביתו וב-1916 נשא לאשה את גיטל בת שלמה מאיר הכהן לינבסקי (נפטרה בחיפה בי"ז בחשון תרצ''ד (7.11.33) ובזיווג שני נשא ביום ה' סיון תרצ"ו את יפה בת אליעזר זופמן. עם גירוש היהודים מיפו ותל-אביב באביב 1917 הוטל עליו גם חלק מהטיפול בעזרה למגורשים לגליל ואף בהעברת כספים בשבילם, מהמשלוחים שהגיעו בנתיבי סתר באמצעות הד"ר רופין מאיסטמבול ובאמצעות אנשי מחתרת "נילי" ממצרים, אף כי הטיפול בענינים אלה היה כרוך בסכנות גדולות.
משנתגלתה מחתרת "נילי" נאסר גם הוא בין אנשי "נילי" ועסקני מושבות ואנשי "השומר" שנפלו בידי השלטון הצבאי, הועבר לנצרת ומשם לדמשק, ואחרי עינויים וחקירות ומאסר ממושך בחאן עלי באשא בדמשק, ששימש אז בית כלא לאסירים פוליטיים, זיכהו המשפט הצבאי מאשמת בגידה ונשלח יחד עם זכאים אחרים לאיסטנבול בתור חייל מגויס לצבא הטורקי. בצבא "הצליח לחלות" ונתקבל לבית חולים צבאי טורקי ואח"כ למחלקה של "הצלב האדום" הגרמני בהנהלתו של הד"ר זלוצ'יסטי, וכך עלה בידי למשוך את הזמן, בלא לצאת ליהרג בחזית הרוסית בצפון-מזרח אנאטוליה, עד שנסתיימה המלחמה בתבוסת טורקיה, ואז חזר ארצה באניה הצרפתית "לא גיאולה", בה חזרו הרבה מהמגורשים והפליטים והמגויסים.
לפני צאתם מאיסטנבול נפוצו שם שמועות, גם בעתונות, על ממשלה יהודית שנוסדה בארץ-ישראל, ועל האניה הניפו את הדגל הציוני שקיבלו מאת מכבי איסטנבול, אך כשהגיעו ליפו מצאו כאן שלטון בריטי, ובדרכם מיפו ותל-אביב נצטוו לקפל את הדגל לבל ירגיזו צבעיו את הערבים, שהשלטון הבריטי ראה כבעלי הארץ אותם ולא את היהודים. ואכן במשך קרוב לשלושים שנות השלטון הבריטי בארץ נשארו הרבה שרידים של השלטון הטורקי העוין ביחס לרכישת קרקעות ולהתישבות יהודית. בקנית קרקע היה צורך בכל מיני תחבולות ותכסיסים וקשרים והשתדלויות כדי לעקוף ולהסיר את המכשולים הרבים, שהשלטון הבריטי שמר על קיומם ולפעמים אף הוסיף עליהם גזירות משלו. ואף אחרי שהאדמה הועברה בספרי האחוזה על שם הבעלים החדשים, עוד היו הרבה קשיים ומכשולים בגישה להחזיק בה בפועל על-ידי חריש ראשון, והיה צורך ב"מבצעי כיבוש" באומץ ובחכמה.
במיבצעים אלה נועד לו תפקיד חשוב, שעבד במשך כל עשרות השנים הללו בתור פקיד חברת הכשרת הישוב בחיפה ועוזרו הראשי של יהושע חנקין (ראה כרך ב', עמוד 752) בגאולת הקרקעות קבלתם מידי הערבים, סילוק האריסים מעליהם ומסירתם לידי המתישבים היהודים בכל עמק יזרעאל, עמק זבולון וחלק מעמק בית-שאן.
מאז קום מדינת ישראל חדל הצורך במיבצעים כאלה והוא נשאר פקיד בעבודה משרדית שקטה בחברת הכשרת הישוב בחיפה.
צאצאיו: שרה אשת פנחס אורץ, יחזקאל.