השחרור 1848/49 של ההונגרים, כשבארצם שלט מינהל אוסטרי וניהל את הכל בגרמנית) והפליא בהצטיינותו בכשרונותיו. המשיך ללמוד בגימנסיה הקתולית, ומשהונהגה בה ב-1862 שפת ההוראה ההונגרית עבר לגימנסיה הקאלוויניסטית ובה הגיע לתעודת הבגרות. בעודו נער התחיל בכתיבת שירים ובעריכת עתוני תלמידים, ובגיל 14 נתפרסם פרי-עטו הראשון בעתון כללי למבוגרים, ומאז פרסם בעתונים שירים ובקורת תיאטרונית. בגלל קשיים חמריים במשפחה היה זמן-מה מורה בבית אציל באחוזתו הכפרית והוסיף להשתלם בעבודה ספרותית ואח"כ נרשם במחלקה לרפואה באוניברסיטת בודאפשט והמשיך בעבודה עתונאית פעילה. ב-1872 מת אביו והוטל עליו עול העזרה לאמו ולאחותו, ב-1873 עבר לוינה כסופרו של העתון הבודאפשטי הגדול "פסטר לויד" (בגרמנית) ובאותה שנה שינה את שמו רשמית ל-מכס נורדאו. אז היתה וינה השער וחלון-הראוה של העולם הגדול להונגריה הנחשלת והבלקנית-למחצה והוא ידע להתמצא כבן-בית בעולם הגדול ולהגישו בטובטעם, בראיה חדה ובשנינה מבריקה לקהל הקוראים בהונגריה. המשיך בסיורים בכל רחבי אירופה, שהה זמן-מה בפאריס, בא בכל הארצות בקשרים עם אנשישם במדיניות, בספרות ובאמנות, וגם הם התיחסו אליו כמו לאדם בעל שיעור-קומה. במסעיו רכש לו ידיעות רחבות בשפות רבות, וחוץ משלש השפות העתיקות (עברית, יונית, רומית) ידע 14 שפות חיות על בורין, ואת רשמי מסעיו תיאר בספרו "מהקרמל עד האלהמברה".
ב-1875 חזר לבודאפשט, גמר את לימודיו באוניברסיטה וב-1876 הוסמך לד"ר לרפואה. דחה הצעת משרה בתור רופא באניה בקו לארה"ב ויצא עם אמו ואחותו לפאריס, המשיך בעבודה עתונאית והשתלם ברפואה באוניברסיטה, פרסם מחקרים ברפואה, וביחוד בשאלות סכסואליות ובמחלות נשים ועבד כאסיסטנט בביתהחולים של הד''ר מארטינו. בו בזמן גדל פרסומו גם כעתונאי וכסופר 'וביחוד משיצא ספרו על פאריס ("בארץ-המיליארדים האמתית"), שתורגם במהרה לכמה שפות, והתידד עם סופרים ואישים מפורסמים צרפתים ומעמים אחרים. ב-1878 חזר לבודאפשט ועסק ברפואה פרטית, קשר קשרי ידידות עם הנוסע-המזרחן המפורסם ואמברי (יהודי לפי מוצאו), שסייע אח"כ להרצל בעבודתו המדינית באיסטנבול. ב-1880 יצא שוב לפאריס ועבד שם כסופרו הקבוע של "פוסישה צייטונג" הברליני עד למלחמת העולם. פרסם את ספרי-המסות "פאריס בימי הרפובליקה השלישית", שיצא בכמה מהדורות, גמר את השתלמותו ברפואה וב-1882 קיבל סמיכה צרפתית והיתר לעסוק ברפואה בצרפת, ומאז גדל פרסומו כרופא, כסופר וכמרצה ונואם בהיקף כל-אירופאי.
ב-1883 פרסם את ספרו "השקרים המוסכמים של האנושות התרבותית", שעורר רעש רב והתנגדות נמרצת מצד הבקורת השמלנית. האפיפיור הכניסו ל"אינדכס" (לרשימת הספרים שקתולי מאמין אסור לקרוא בהם) וממשלות אוסטריה, רוסיה ואנגליה אסרו את הפצתו, אבל אף בלי פרסום זה היה הספר ראוי להפצתו הגדולה בלמעלה מ-73 מהדורות בכמה שפות ושימש סנסציה ספרותית במשך זמן רב. גם ספרו "פאראדוכסים" שיצא ב-1885 זכה לתפוצה גדולה ולתרגומים רבים (יצא גם בתרגומו העברי של ראובן בריינין בהוצאת "תושיה" הווארשאית), וכן גם ספרו "התנוונות", החושף אף הוא את נגעי החברה האנושית ודרכיה הנלוזות. דעותיו הנועזות בעניני החברה האנושית, שהביע בספרים הללו, עוררו התלהבות והתנגדות בחוגים רחבים ושימשו נושא לדיון אקטואלי ובירור בחוגי החברה והספרות. הוא הביט על הספרות מנקודת ראות של פסיכיאטר וניגש לבקורת גדולי הספרות העולמית, הנריך א. בסן, מטרלינך ואחרים באיזמל של ניתוח ובלי רחמים מתח בקורת קטלנית על התרבות האירופית, בהראותו את צביעותה וניוונה של התרבות והציוויליזציה של המאה ה-19.
חוץ מאלה חיבר ספרים שעוררו ענין רב בשעתם, אבל בלי סערות, כגון הרומן "מחלת הדור" (1887), שזכה לפרס הספרותי השני בארגנטינה, הרומנים "קומדיה ההרגשות" ו"מלחמת הזכרים שבדבורים" (בעקב חויותיו באיבוד הון בבורסה), והמחזות מחיי החברה "הזכות לאהבה" ו"כדור התותח".
הוא לא הסתפק בבקורת ספרותית מופשטת על נגעי החברה האנושית, אלא כרופא הרגיש חובה להשלים את קביעת האבחנה בעזרה לחיסול המחלה או להקלתה, לפחות, זאת אומרת להלחם למען הצדק ולהגן על מדוכאים בזדון. מתוך גישה זו יצא למען זכויותיה של יון החדשה כלפי טורקיה, והיונים ידעו להעריך את עזרתו המוסרית של האדם הגדול, שלדבריו משקל רב בדעתהקהל הנאורה באירופה, תרגמו את ספריו ללשונם ובערים רבות קראו רחובות על שמו. באותה תקופה ראה את עצמו כאירופאי על-לאומי חפשי, ומתוך כך לא הרגיש צורך להתעלם מהיהודים, כדרך בוגדים המתכחשים בפועל לצור מחצבתם, ובהרגשת חובתו להגן על נדכאים כלל גם את היהודים. מתוך כך התענין עוד בשנות ה-70 בתכניות הבארון הירש להעברת יהודים להתישבות חקלאית. במשפט דרייפוס היה פעיל בצד הסניגוריה