ל"מכון ויצמן" שבבניתו התחילו ב-1947. אך עם החלטת האו''מ על הקמת מדינת ישראל ועם התקרבות מלחמת השחרור, נפרד מד"ר ויצמן וחזר לארץ בהתחלת 1948. בחזרו נקרא על ידי בן-גוריון לעבודה ב"חיל המדע" (חמ"ד) בראשותו של האלוף פרופ' יוחנן רטנר , ואחרי צאתו של הפרופ' רטנר בשליחות דיפלומטית צבאית למוסקבה הועמד הוא במקומו בראש חיל המדע, שנקרא אחר כך בשם "אגף מחקר ותכון" (א. מ. ת.) במשרד הבטחון. תפקיד זה מלא יחד עם הנהלת "מכון זיו" והקמת "מכון ויצמן" בשנים 1951-1948, לכשנחנך המכון בנובמבר 1949 חגיגית, נתמנה גם למנהל המכון החדש. אמנם ב-1951 הועמד לפני הברירה לבחור באחד משני התפקידים (המכון או האגף) עזב את המכון אחרי 18 שנות שירותו בו ובחר באגף, שבו הקדיש עצמו ליצירת מנגנון יעיל של מחקר צבאי ישראלי. משימתו היתה להקים מוסד שכולו יהיה קודש לשירות המדינה ולבטחונה. באותה תקופה נתמנה גם ליועץ המדעי האישי של שר הבטחון, היות ואחד ההשיגים של החמ"ד היה גלוי האורניום בנגב, נתמנה ליו"ר הועדה לאנרגיה אטומית לישראל שהוקמה ב-1952.
בשנת 1952 נשא לאשה את חנה בת יהודה איתין. ב-1953 נתמנה גם בתור פרופיסור לכימיה אורגנית באוניברסיטה העברית .כמו כן הוא חבר במועצה המדעית ובמערכת "הילקוט" שמוצא לאור על ידה ; פעיל באגוד לקדום המדע בישראל.
בשנת 1953 נבחר לחבר כבוד של האקדמיה למדע של ניו-יורק.
חיבר ספרים בכימיה ופרסם מאמרים רבים במקצוע זה בעתונות המדעית בעולם.
אורי צבי גרינברג (טור - מלכא)
נולד בעיירה ביעלקאמין שליד זלוצ'וב במזרח גליציה, ביום א' דסוכות תרנ"ו (בסוף 1895).
לאביו אדמו"ר רבי חיים הי"ד (בנו רבי אליעזר אב"ד דק"ק גלינה שבגליציה המזרחית) אורי צבי הוא נינו של האדמו"ר רבי מאיר'ל מפשמישלאן (מצד אביו), ולאמו בת-שבע בת רבי אורי (בן רבי נחמן מבליקאמין) מסטרליסק, "השרף'', שהגיע למדרגת סערת התלהבות עלאית בתפילה.
בהיותו בן שנה וחצי התישבו הוריו בלבוב.
מילדותו עד בחרותו למד תורה והתחמם בנפשו לאור ניצוצות האש של אבות גדולים. עד גיל תשע-עשרה היה מלבושו מסורתי בנוסח חסידי גליציה. אוירת בית ההורים שאורי צבי ינקה בילדותו ובנערותו, השפיעה השפעה מכרעת על הנפש הסוערת של המשורר והטביעה את חותמה על יצירותיו.
משהחל קורא בספרות החדשה, פתח בכתיבת שירים, והראשון שבהם נדפס בירחון הדק והצנום "סנונית'', שיצא אז בלבוב, בירת גליציה, בעריכת ג. שופמן ואח"כ הוסיף בפרסום דברי שירה ב"רביבים" שיצא בלבוב בשנות 1913-14 בעריכת י. ח. ברנר , שיריו נתפרסמו בשבועון פועלי-ציון "יידישער ארבייטער" שהופיע בלבוב בעריכת ברל לוקר . שיריו נתקבלו בהכרה גם מעבר לגבול מלכות הקיר"ה (האוסטרי) ופורסמו ב"השלוח" בעריכת ד"ר יוסף קלוזנר וכן בשבועון הציוני המרכזי "העולם", שיצאו אז באודיסה, וב"הצפירה" הוורשאי.
גם בשפת המדוברת שם, באידית, שר את שיריו עזי הביטוי ולוהטי תשוקת הפדות.
בעת הפלישה הרוסית לגליציה בראשית מלחמת העולם בסתיו 1914 נשאר תקוע בשטח הכיבוש, ובחוברת השירים שפרסם ב-1915 בלבוב באידית בשם "ערגעץ אויף פעלדער" (אי-שם בשדות) נתן ביטוי להתרשמותו מזוועות המלחמה. אחרי "שחרור" גליציה (כיבושה חזרה בידי צבאות הקיסר האוסטרי) גויס לצבא כנתינו של הקיסר באוגוסט 1915 ושירת בעיקר בחזית הדרום, בחיל הכיבוש בסרביה. כשחזר מהמלחמה האבודה בנובמבר 1918 הגיע ללבוב, שצבאות פולין המשוחררת שחדרו אליה חגגו את תקומת מולדתם בפרעות ביהודים והרסו לעיניו את בית אביו. לרשמיו מהעולם הנרעש והמסוכפך שהתפלש בבוץ של משקע המלחמה הגדולה נתן ביטוי בחוברות שיריו "אין צייטנס רויש" (בשאון העתים, לבוב, 1919) ו"קריג אויף דער ערד" (מלחמה עלי אדמות, לבוב, 1921).
ב-1920 בא לווארשה, ריכז סביבו את הסופרים האידיים הצעירים, והרים עמהם את נס המרד במהלך המיושן והמישן שבספרות היהודית.
פרסם ב-1921 עוד שתי חוברות שירים: "פארנאכנגאלד" (זהב בין הערביים) בווארשה ו"מעפיסטא" בלבוב.