Volume 7

Page 2879

Previous Go to page Next

Translate this page using Google Translate

פרסם שירים עבריים ב"התקופה" וערך והוציא קובץ וספרות אידית אכספרסיוניסטית בשם "אלבאטראס", וכשהכין קובץ שני בשם "חאלאסטרא" לא הרשתה הצנזורה את פרסומו, מפני שמצאה בו חירוף וגידוף כלפי מעלה, דבר שהשלטון הפולני החסוד לא יכול לסבלו... לפיכך נסע ב-1923 לברלין ושם המשיך בהוצאת הקובץ הספרותי שלו.

בשנת תרפ"ד (1924) עלה לארץ, וכאן מצא את יעודו להיות בשירתו העברית לפה לחייו ולמאוייו של צבור החלוצים, שהיה אז בעיניו מבשר ומבסס של התקומה הממלכתית הישראלית והגשמת חזון הכמיהה המשיחית של האומה. דרש ליסד "מכון לאמנות העברית" וקרא בעוז לשבירת המסורת הגלותית שבהחזקת בלשון האידית. בשירתו הותזו גצים מלהבות אביו-זקנו הגדול, "השרף" מסטרליסק, ועזוזו הלשוני, שהלם להפליא את העזוז הנפשי שבשירתו, העמיד אותו בשורה ראשונה של יוצרי "השירה העברית הצעירה" גם בחייו הפרטיים היה אחד מרבים שבצבור החלוצים, והכנסותיו הספיקו למחיה "איך שהוא", ברמת הצנע של אנשי העמל בימים ההם, ולדיור באהל במחנה הצריפים והאהלים של הפליטים והעולים, בשטח שנועד בימים ההם להארכת הרחובות בלפור ומזא"ה "לעתיד לבוא" עד לרחוב אחד העם... כי צבור החלוצים אמנם שתה בצמא את דבריו, אך גמל לו בעיקר בהערצה ובהתפעלות משירתו, כי לגמול חמרי ראוי לא הגיעו השגתו והישג-ידו של קהל קוראי שיריו, שהופיעו בראשונה בשבועון "קונטרס" של מפלגת "אחדות העבודה", ואח"כ גם ב"הפועל הצעיר", ובתרפ"ו ניתן לו מדור קבוע בעתון "דבר".

שמע הגלים ששירתו מכה בנפשות הפועלים הגיע גם לאזני המחלקה הפוליטית של המשטרה, ובהתאם לאופנה הפוליטית-המשטרתית שבימים ההם (1924) חשדה בו ב"קומוניזם"... החקירה הוטלה על דוד תדהר , שהיה אז מפקח המשטרה של העיר החדשה בירושלים, והודות לכך קיבלה המחלקה הפוליטית במהרה את ההסבר המרגיע והרפתה ממנו...

ההשלמה עם ההווה הדל במעמדנו בארץ ואשלית ההתקדמות שבזחילה האטית, שהתבטאה גם בספרות, המריצה אותו לדרבן את העם בקריאתו הגדולה. ומאחר שעל הבמה הספרותית המקובלת לא ניתן מקום לדבריו המסעירים והמפריעים את שביעת-הרצון האידילית שבהסתפקות במועט בשביל כלל האומה, יסד בתרפ"ה במה לעצמו בשם "סדן" ו"סדנא דארעא". בחמש החוברות שפרסם בהוצאת "סדן" שלו נתחדד ביטוי התנגדותו למהלך השקט, האיבולוציוני, ששרר בימים ההם בספרות העברית ובציונות המעשית הרשמית, ותבע תמורה, ממדים גדולים. בתביעתו לא נמנע מהצליף גם על צבור החלוצים והנהגתו, שלדעתו שקעו בשביעתרצון בורגנית קצוצת-כנפים וסרו מדרך הגשמת שאיפתהדורות של האומה. מתוך נשתנה כלפיו היחס מצד קהל מעריציו מאתמול והחלו מציינים אותו בתור משורר רביזיוניסטי קיצוני. ואכן כ-1927 הצטרף רשמית למחנה

הרביזיוניסטי וכתב מפעם לפעם מאמרים פובליציסטיים חריפים בעתונות הרביזיוניסטית בארץ ובגולה.

בתרפ"ח (1928) פרסם בהוצאת "סדן" את מחברתו "כלפי תשעים ותשעה", בה העמיד את עצמו כ"יחיד מתנגד" מול תשעים ותשעה של המהלך המקובל בספרות ובצבוריות והכריז עליו מלחמה. באותה חוברת העמיד את השאלה: מה עושה ומה מחויב לעשות הסופר העברי בפעולתו הספרותית ? והשיב: "המרכז הקרקעי העברי - זוהי האידיאה המרכזית שצריכה להיות, ושאיננה לפי שעה, בספרות העברית".

באותה שנה הופיע ספרו "חזון אחד הלגיונות", בו קרא בתנופתו החזונית ליצירת הכח העברי, לבל יהיה העם הפקר לפורעים גם בארצו, כמו בגלות, באשר גם כאן משחיזים האויבים את סכיניהם לטבח הגדול. בתרפ"ט פרסם בהוצאת "הדים" את ספר שיריו העצובים והמורתחים "כלב בית".

מאורעות הדמים בחודש אב תרפ"ט, שלדאבון כולנו אימתו את חזונו, הרתיחו את זעמו על גורמיהם וראה את סיבתם גם באשמתנו אנו, באשמת העם והנהגתו, שלא עמדו בכל התוקף הדרוש על משמר מעמדנו המדיני וכח קיומנו בארץ הזאת, ואת רתחת זעמו הביע בצורה שירית בספר "אזור מגן ונאום בן הדם" (ירושלים, תר"ץ).

בשנות תרצ"א-תרצ"ה (1931-1935) היה בפולין וערך בווארשה את השבועון האידי "די וועלט" של הצהיר.

חדשים מספר אחרי שובו לארץ שוב פרצו מאורעות דמים, באביב תרצ"ו (1936), שנמשכו עד סמוך לפרוץ מלחמת -העולם השנית. הדי המאורעות בנפשו הגיעו לביטוי ב"ספר הקטרוג והאמונה"שפרסם בתרצ"ז (1937). בכמה משיריו בספר זה גינויים בביטויים אמנותיים חריפים את שיטת ההבלגה כלפי הערבים ואת הצבור השמאלי והקרוב לו, האחראי לדעתו לתנאים שאיפשרו את התפרצותה והתמשכותה של ההתקפה הערבית על הישוב.

במלחמת העולם השניה הקפיאה את בת-שירתו החרדה לגורל חלק גדול של האומה, ובכללה בית אביו ומשפחתו, כי לא יכול לשיר בעת בני ישראל מובלים לטבח בידי זדים טמאים. אחרי המלחמה, משירד מבול הדמים מעל פני האדמה ובבוץ נתגלו עקבות עולם יהודי שנחרב, חידש במשנה עוז את יצירתו, ולא בקינות בכייניות אלא בקריאת-תגר מרדנית, המזעזעת אף את רגלי כסא הכבוד. בחרוזים חפשים ורחבים, בלשון עזת צבעים וביטוי בלשון הממזגת בתוכה את שכבות השפה העברית של כל הדורות ולוהטת באש פנימית וסוערת במלוא העוז - סגולות שציינו את שירתו מאז והשפיעה ביודעים ובלא יודעים על השירה העברית הצעירה בכללה - הביע את יללת האומה וזעמה על הפיכת בניה ובנותיה לצאן טבחה ואת מקומות משכנותיה לעיי חרבות. שיריו אלה, שפורסמו ב"הארץ" וב"לוח הארץ", נמנים על המגילות הפיוטיות החשובות ביותר של תקופתנו הטראגית, שהיא גם תקופת המפנה

APA citation

Tidhar, D. (1956). Entsiklopedyah le-halutse ha-yishuv u-vonav (Vol. 7, p. 2879). Retrieved from http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/7/2879