ואח"כ לתנועת "דרור" ולהחלוץ. הלך בראש משלחת של הנוער החלוצי לאודיסה, לדרוש מהמרכז הציוני שם לכונן משק להכשרה חלוצית ברוז'ין, ואח"כ חי ועבד בקומונה של משק זה. וכששטפו גלי התהפוכות והפרעות את אוקראינה היה מראשי הפעילים בהגנה העצמית היהודית שבעיירה. וכשנחרבה החוה החלוצית יצא בחבורת שמונה בחורים ושבע בחורות והגיעו בחשאי לנהר-הגבול דנייסטר, ותוך יריות שומרי הגבול משני הצדדים צלחו את הנהר והגיעו לקישינוב, בירת פלך בסראביה שסופח אז לרומניה. עבדו זמן-מה בקישינוב, עברו לאיסטנבול ובקיץ 1920 הגיעו לחיפה.
הצטרף למפלגת אחדות העבודה ולגדוד העבודה והתחיל לעבוד במחצבה שבואדי רושמיה, בחציבת אבנים לשכלולים והרחבות בנמל ואח"כ ארגן קבוצת כבלים לכיבוש עבודת הסבלות בנמל וגם הוא עבד בה. במהרה תפס את מקומו גם בפעילות צבורית. השתתף בועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית, נבחר לועד הפועל של מועצת פועלי חיפה, למועצת ההסתדרות, לועד קהלת חיפה, למרכז אחדות העבודה וגדוד העבודה, לאספת הנבחרים השניה, למפקדת ה"הגנה" בחיפה. הקצב האטי של העליה לא סיפק אותו, וחדשים מספר אחרי בואו ארצה השתתף במשלחת של חלוצים צעירים, שהלכה ברגל מחיפה, כדי להתיצב לפני נחום סוקולוב , מראשי ההסתדרות הציונית העולמית, במלון ספקטור שבתל-אביב (שמה הביא יוסף שפרינצק את סוקולוב מירושלים, שם היה אז לרגל ביקורו בארץ, לקבלת המשלחת, שבפתח תקוה הצטרף אליה אהרן דוד גורדון הזקן. יוזמה של המשלחת), כדי לדרוש באמצעותו של סוקולוב מהנהלת ההסתדרות הציונית העולמית שבלונדון, שתתגבר על ההיסוסים ותדרוש מהממשלה הבריטית את פתיחת שערי הארץ לעליה היהודית. אך הפרעות שפרצו אח"כ באביב תרפ"א הביאו לנעילת שערי הארץ בפני העליה המצומצמת.
כחבר מועצת פועלי חיפה התפרץ פעם לבית דפוס, שהוכרזה בו שביתה, ופיזר את הסידור שנעשה בידי פועלים מפירי שביתה. המשטרה הבריטית אסרה אותו, אך במשפט יצא זכאי.
בתקופת היותו סבל בנמל ועסקן-פועלים מקומי כבר הוכר כנואם משכנע ומלהיב וכבעל כושר ומרץ לפעולה, ואשר על כן כשגדלה האבטלה ב-1927 לרגל המשבר הכלכלי החמור בישוב, נדרש לעזוב את "מעמדו המבוסס" בחצר הנמל ולקבל עליו את מזכירות מרכז העבודה של ההסתדרות, כדי לפעול שתהיה עבודה גם לאחרים, ומאז הנו פעיל בצמרת ההנהגה המרכזית של צבור הפועלים, וביחוד התמסר ליצירת מפעלים כלכליים ולהפעלת ההסתדרות כגורם בבנין היש הישובי ובהגשמת הציונות במפעלי חקלאות וחרושת. כש"סולל בונה" בגלגולו הראשון כשל להתמוטט, דרש בתוקף את קימומו והטה שכם להנהלתו, ומאז הנו חבר הנהלת "סולל בונה", אבל בלא לקבל משכורת ובלא ליהנות מהרווחה החמרית הכרוכה בדרך הטבע בניהול ריכוז עסקי בממדי-ענק, ונאמן לחלוציות בצורתה המקורית דורש הוא עד היום צנע ופשטות בהנהגת הקונצרן וענפיו ויחסי חבירות פשוטים בין ההנהגה ובין העובדים, שירגישו בפועל כי העסק הנו שלהם, של צבור העובדים. כן היה חבר הנהלת חברה הסתדרותית לבנין דירות לפועלי המושבות, חברת הספנות "עוגן" בחיפה, ועוד.
עם איחוד המפלגות נבחר למרכז מפא"י וכן נבחר לקונגרסים הציוניים הי''ט בלוצרן (1935) והכ"א בג'ניבה (1939). ולסגן חבר הועד הפועל הציוני. המשיך בפעילותו בהנהלת הועד הלאומי, בהגנה, בועד הבטחון ובארגון עליה ב'. בשנים האחרונות לשלטון המנדטורי היה מפעילי סיעת האופוזיציה שבמפא"י, "התנועה לאחדות העבודה", ובימי המאבק ייצג את הכיוון האקטיביסטי ועמד לא פעם בפולמוס חריף עם אנשי מפא"י והשומר הצעיר נגד המתינות בפעולות התגובה של הישוב על גזירות החנק של השלטון הזר ודרש דוקא תגובה חריפה ומורגשת היטב, לבל ישאר הטרור מונופולין בידי תנועות המחתרת של ה"פורשים". כן נלחם בשעתו נגד קבלת ההצעה הבריטית (הבלתי-רצינית) לח- לוקת הארץ, בעת שרבים אצלנו היו מוכנים לקבלה בשתי ידים, ובלבד שיהיה לנו משהו דומה למדינה. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נאסר הוא בחיפה בין הראשונים שברשימה השחורה של הבולשת הבריטית. נחקר עשרות שעות במחנה עתלית, אך בהתאם להוראות ראשי ההגנה לא השיב לשום שאלה. אח"כ הועבר עם מאות אסירי ההגנה למחנה רפיח. שם הוחזק חדשים מספר, ייצג את העצורים כלפי מפקדת המחנה וארגן את החיים הפנימיים במחנה. כשבאה הפקודה להעבירו עם יתר חברי הועד הלאומי שברפיח, בתור "עציר חשוב מאד" אל המחנה המיוחד למנהיגים שבלאטרון, ויתר על הכבוד ודרש להשאירו בין העצירים הפשוטים. טוב היה לו בין הנוער הפלמחי במדבר שעל גדות מצרים, אך דאגה אחת הטרידתו, שלא יכול לבקש לה פתרון מרגיע מפי אנשי השלטון: בחדרו שבועד הפועל של ההסתדרות נשארו אקדחו האישי וצ'קים בחתימת ידו על שם אליעזר שושני , גזבר הפלמ''ח, ואילו נפלו הצ'קים בידי הבולשת בעת החיפוש היסודי שערכה