מעמדם האזרחי עם חילוף השלטון - שבמקום להמשיך במאדיאריותם ולהיות מיעוט לאומי נרדף או ליהפך בןלילה לרומנים בזיוף בלתי-מוצלח מוטב להם להתארגן כחטיבה לאומית מיוחדת בתור יהודים ולתבוע שויון בזכויות אזרחיות ולאומיות ולהגן עליהן במלוכד, בהסתמך על עיקרוני החופש והשריון שב"14 סעיפי וילסון", שנצנצו אז באופק כתורה חדשה לקימום העולם מהריסות המלחמה והמהפכות. המוצא הזה נתקבל על דעת רוב המשכילים והעסקנים בקהלות כהכרח השעה, ולזה הוסיפו להם ויסבורג וחבריו את תורת הציונות, שנעשתה קרובה להגשמה בעקב "הצהרת בלפור", ועל פשוטי העם פעל הפתיון ליהפך משרידי האומה המאדיארית המרוסקת ליהודים עצמאים "בעלי בריתה של בריטניה האדירה". פרטי התהליך של הכנסת יהודי טרנסילבניה בהמוניהם - מדעת ושלא מדעת - למחנה הציוני מסופרים בערך של ד"ר א. מרטון, בכרך זה, בעמ' 2904 אך הכח העיקרי שחולל כל זאת היה חיים ויסבורג. מיד עם פרוץ המהפכה וכינון מועצות לאומיות מקומיות ומחוזיות לכל עמי טרנסילבניה (מאדיארים, רומנים, גרמנים-זכסים ויהודים) בא לעיר המרכזית קלוזנבורג (כך נקראה בגרמנית ובאידית, בהונגרית קולוז'וואר וברומנית קלוז'), שהיה בה גרעין ניכר של ציונים ובעלי הכרה לאומית עוד מקודם (גם הרב הראשי לקהלה האורתודוכסית, הגאון רבי משה שמואל גלאזנר , היה ציוני אף בזמן שהאורתודוכסיה בהונגריה החרימה את הציונות "מטעמים דתיים", כדרך הקנאים הקיצונים בארצות אחרות), אחז ביד חזקה במושכות ההתעוררות העממית והניע את העסקנים להכריז על יסוד "האיגוד הלאומי ליהודי טרנסילבניה", שישמש גם כהסתדרות ציונית, ובכסף שהיה לו מעזבון אביו עזר לפתוח ולרהט לשכה מרכזית, לרכישת דברי דפוס וצרכי משרד ולהחזיק פקידים, עד שהעם עצמו יבין את הצורך להחזיק את מוסדותיו, ובמשך שנים אחדות שימש במרכז זה תחילה כמזכיר כללי ואח"כ כמנהל כללי, והצליח לגייס עסקנים ותיקים ונכבדים שיסכימו לקבל תוארי נשיאות וסגנות וכו' בהנהגה המרכזית ובכל המוסדות והמפעלים הציוניים שיזם ויצר. תוך פעילות מאומצת זו הספיק לחטוף לו שעות פנויות לסיום לימודיו ולקבלת התואר ד"ר למדעי המדינה באוניברסיטת קלוז', אך יתר זמנו היה כולו קודש לפעילות ציונית כמפורט להלן, ובמשך השנים האחדות ששירת בהתנדבות את התחיה היהודית בטרנסילבניה הצליח להשאיר לעצמו חלק קטן מהרכוש שירש מאביו, וביתר הכסף קנה לו את הסיפוק שביצירת חיים לאומיים וציונות בקהל יהודי טרנסילבניה, ושהודות לכך החלה גם משם עליה לארץ.
כמנהל הנציגות היהודית הלאומית היה עליו בתחילה לתת הרבה זמן ומרץ בהשתדלויות אצל השלטון הרומני החדש למען יהודים נרדפים ונפגעים ע''י גזירות ונגישות בנוסח המסורת האנטישמית של ממלכת רומניה, - עד שהעסקנים הותיקים והנכבדים למדו לדבר רומנית, ומאז נטלו הם על עצמם את המגע עם השררה ואת הסיכויים למנדטים במועצות עירוניות ומחוזיות ובפרלמנט כנציגי היהודים, והוא התפנה כליל לעבודה למען הציונות והתרבות העברית.
ביזמתו ובהשתתפותו הפעילה נוסדו וקמו בטרנסילבניה : הסתדרות ציונית אחידה, שכללה את כל הזרמים הציוניים "תחת גג אחד", הסתדרות "תרבות", שהחזיקה בקלוז' גימנסיה לבנים ולבנות, ששפת-ההוראה בהם עברה בהדרגה מהונגרית לעברית (לצורך זה הביא מוינה מורים עברים מוסמכים ומורים בעלי השכלה גבוהה ליתר המקצועות), קורסים למורים להשתלמות בהוראה בעברית וקורסים כלליים לעברית, התחלה של רשת בתי-ספר עבריים כלליים; אגודותספורט מסונפות ל"מכבי" העולמי; לשכות ארציות לקה"ק ולקרן היסוד; תנועת-צופים ציונית ; חוגים ואגודות למוסיקה, לספרות ולאמנות; הכשרה חלוצית ומשרד ארצישראלי לשרותי העליה; עתון שבועי ואח"כ יומי מרכזי בהונגרית ("אוי קלט") ועתונות פריודית במרכזים אזוריים והוצאת ספרים, וכו'. יצג את ציוני טרנסילבנה בועידת לונדון 1920 ובקנגרסים הציוניים ב- 1921 וב-1923 בקארלסבאד, ב-1925 בוינה, ב-1929 (אז גם בועידת היסוד של הסוכנות היהודית) וב-1931 בבאזל והיה חבר בועד הפועל הציוני הגדול. ארגן יהודים כפריים בעלי מגע עם חקלאות להתישבות חקלאית בארץ ובעלי הון לרכישת קרקע לשיכון עירוני בארץ, ובענינים אלה ביקר בארץ פעמיים בשנת 1923 ואח"כ גם ב-1924 ובראשית 1925 לשם מו''מ עם המוסדות. בתוצאת פעולותיו אלה נוסד ליד עפולה המושב "כפר גדעון" של יהודי טרנסילבניה, ואף כי חלק לא מבוטל של האנשים לא יכול להסתגל לקשיי משק הפלחה בארץ וגרמו לו צרות וטרדות רבות בתלונות ובדרישות לשתדלנות תקיפה בפני המוסדות הלאומיים, ומהם אף עזבו את הכפר, אך במקום באו אחרים. בפעולה האחרת ריכז הון יהודי מטרנסילבניה, שהשתתף בגאולת עמק זבולון, בו הוקצה לפי התכנית המקורית שטח גדול לעיר שלמה בשביל יהודי טרנסילבניה על חוף הים, ואף השם "צור שלום" הובטח לה מראש. אך קוני המגרשים בטרנסילבניה לא ידעו על הסיבוכים והקשיים העצומים שבסידור עניני קרקעות בארץ, ורבות הציקו לו הקונים כשלא קיבלו במהרה את תעודות הקנין, ואף לא נאספו קונים במספר מספיק לרכישת כל השטח שהוקצה להם. שנים לא מעטות עמד ויסבורג על משמר עניני הקונים כבר בהיותו תושב הארץ, וסוף-סוף קיבלו הקונים את חלקותיהם, אמנם לא כדי עיר שלמה ולא על חוף הים, אבל השכונה "צור שלום" ליד הכביש לעכו נבנתה וקיימת, ולכמה מבעליה זהו רכושם היחיד שנשאר להם מעשרם בנכר.
אחרי שההסתדרות הציונית בטרנסילבניה התבססה ונכנסה למסלול הפעילות הסדירה, עזב ויסבורג את מעמדו המרכזי בה, כדי להסתפק במעמד של אזרח פשוט בארץ-ישראל, ובקיץ 1925 עלה לארץ עם אמו (נפטרה בחיפה, בשנת תרפ"ז-1927), ודר שנים אחדות