מסור לעניני יהדות בכלל, ולא בנדבנות בממון בלבד, אלא גם בנתינה ממרצו ומזמנו היקר לפעילות ממשית ביזמה ובניהול ענינים יהודיים וציוניים. היה יו"ר הקהלה בבאקו, וביזמתו, וכמובן גם בהשתתפות כספית ניכרת מצדו, נבנה שם בית-כנסת מפואר וגוש בנינים למוסדות הדת והחינוך והתרבות. תמך ביד רחבה בעניני חינוך ותרבות ובספרות עברית מסורתית וחדישה.
היה מורשה לגליל קאוקאז מטעם הועד האודיסאי של חובבי ציון וחבר הועד הגלילי של ההסתדרות הציונית והועד להגנת הזכויות של יהודי רוסיה. השתתף בועידת ציוני רוסיה ב-1902 במינסק. השקיע הון רב בבית-החרושת "עתיד" בחיפה ורכש לו פרדס בחדרה.
במלחמת-העולם הראשונה, כשבאו לבאקו יהודים רבים לעבוד בתעשית הנפט, שהיתה חיונית לממלכה, כדי להשתחרר מגיוס לצבא, שקד על טובתם בחומר וברוח, ובהשתדלותו סודרו להם שיעורי ערב לעברית, לתנ''ך ולתלמוד ופגישות חברתיות במועדון הציוני.
אחרי מהפכת פברואר 1917, כשיהודי רוסיה זכו בשויון אזרחי ובחופש להתארגנות לאומית, עמד בראש הועד הלאומי של יהודי קאוקאז.
המשטר הבולשבי תפס את מפעליו ורכושו בבאקו, אך ההון הרב שהשקיע בארצנו נשאר לו לפליטה, וב-1920 הצליח לצאת מתוך ההפכה ועלה להשתקע בחיפה, בה המשיך בעסקנות צבורית ולאומית וגם כאן רכש לו מוקירים אף בין בני ארצות אחרות, שלא ידעוהו מגדולתו ברוסיה והעריכוהו לפי הכרת אישיותו ומעשיו כאן.
נפטר בתל-אביב, ה' ניסן תרצ"ד (21.3.1934). ונקבר בבית הקברות הישן.
בנו: שמואל (ראה בכרך זה).
ד"ר ולטר מוזס
נולד בשנת תרנ"ב (1.8.1892) בברלין שבגרמניה.
לאביו דוד. למד באוניברסיטה בברלין והוסמך לד"ר לכלכלה מדינית.
עסק בעבודה צבורית, אך לא נשתעבד בנפשו לעס קים החמריים, שראה אותם כאמצעי הכרחי במלחמת הקיום, אבל את תוכן החיים ביקש ומצא לו בטיפוח היופי המוסרי והאסתטי ובשיפור האיכות האנושית. של האדם, ובתור יהודי בעל הכרה נטל על עצמו לפעול למען שיפור האדם והידוק קשריו עם הטבע ועם השאיפה. לנאצל בקרב הנוער היהודי. כאיש המעשה לא זלזל אף בצרכי החומר, ובשנים שאחרי מלחמת-העולם הראשונה עמד בראש לשכת העבודה של יהודי ברלין, שנועד להמציא עבודה למהגרים שזרמו מרוסיה לגרמניה. ולהעבירם לחיים פרודוקטיביים. אך בעיקר התמסר לתנועת-הנוער הציונית ב"לאו-וייס" ("תכלת-לבן") וכהוגה ומנהיג של התנועה הטיף ופעל למען חינוכומחדש של הנוער היהודי לאידיאליזם ולטבעיות, להוציא שתילי-אדם מהחממה שבאוירת השפלות הגלותית בבתי ההורים ולהפכם למטעים חיים בחיק הטבע ובקומה זקופה של גידול טבעי. והשפעה זו של תורתו והנהגתו היתה מורגשת בכל רחבי התנועה בארצות של דוברי גרמנית ובאופי ובאיכות האנושית של חבריה שעלו ארצה והשתלבו בתהליך החיאת העם והארץ והבראתם.
ב-1926 עלה לארץ ובשותפות עם מר נחום וסקביץ יסד את בית-החרושת לסיגריות "מוזס את וסקביץ", שגדל ושוכלל במשך הזמן וידוע כיום בשם ביתהחרושת "דובק" בבני-ברק. בשנים הראשונות היה עסקן בעל משקל בהנהגת התאחדות בעלי התעשיה. בראשית דרכה ופעיל בארגון ה"הגנה". אח"כ השאיר את העסקנות לאחרים והתמסר לאיסוף חפצי אמנות. ועתיקות וספרים על ענינים אלה, והשקיע בכך לא הון בלבד, אלא אף הרבה מרץ וזריזות ואהבה והבנת ובקיאות. גם באיסוף זה טיפח את האידיאליזם שלובתקופת "בלאו-וייס", באשר ראה את ריכוז האמנות והמוכרות ההיסטוריות כאמצעי לטיפוח חוש היופיוהכרת הארץ ותולדותיה בקשר עם התרבויות שסבבו אותה, וכן כאמצעי ליצור שיתוף-ענין ממשי בין ישראל ובין כל עמי התרבות שיש להם זיקה מיוחדת לארץישראל ולעתיקותיה. בשקידה נפלאה וברחבות-יד עילאית ריכז אוסף של זכוכית עתיקה (ובתוכו זכוכית עברית