הב ישראל" רבי אברהם יהושע השל מאפטא, מאבות החסידות.
עד גיל שבע למד בחדר ואח"כ בגימנסיה הרוסית והוסיף לקבל הוראה פרטית בלימודי היהדות. בעודו נער נמשך ל"חיבת ציון" מראשיתה של תנועה זו ב1881, ואף עשה לה נפשות בין חבריו הצעירים.
מתוך נאמנות לרעיון עד כדי הגשמתו בחייו הלך ב-1895 למונפלייה שבצרפת, ללמוד שם באוניברסיטה חקלאות, כדי להשתקע אח"כ בארץ בתור אגרונום מוסמך. אך בבואו שמה נפגש עם סטודנטים חברים לדעה בחוג הציוני "עתיד ישראל", ומתוך בירור הענינים עמהם הגיע לידי הכרה, שהתנועה זקוקה גם לכוחות מוכשרים בארגון ובהנהגה ובשכנוע, ולכן התחיל ללמוד משפטים, ואכן הצליח בלימודיו ובבחינות השנתיות זכה בפרס ראשון. פיתח פעילות רבה בחוג "עתיד ישראל" ונבחר לראשו והצליח לרכוש לתנועה הציונית רבים מהסטודנטים היהודים מארצות שונות, ואף לרכוש לה אוהדים בין יהודי המקום ובין הפרופסורים היהודים והלא-יהודים שבאוניברסיטה, ב-1897, כשיצאה קריאת הרצל לכנס את הקונגרס הציוני הראשון, שלחוהו חבריו שבמונפלייה ובפאריס אל הרצל לווינה, להודיעו על נכונותם לעזור. משהכיר הרצל את כשרונות הסטודנט הצעיר, שלח אותו לרוסיה, לרכישת "חובבי ציון" להצטרפות לציונות המדינית ולשליחת צירים לקונגרס. ואכן הצליח במשימתו. במקום ששה צירים שאמרו "חובבי ציון" לשלוח, שלחו 75. בין הקונגרס הראשון והשני שוב ערך מסע-תעמולה מוצלח ברוסיה, ואף במינכן הצליח ליסד את האגודה הציונית הראשונה של הסטודנטים היהודים, על אף התנגדות המתבוללים והסוציאליסטים שביניהם. בקונגרס החמישי השתתף ביסוד "הפיקציה הדמוקרטית". באותו קונגרס התארגנה קבוצת ציונים רדיקאליים במטרה להשפיע בהפגנות עם בכרכי אירופה ואמריקה על חברת יק"א שתשתמש בהון עזבונו של הבארון הירש להתישבות יהודית חקלאית בארץ-ישראל ולא בארגנטינה, והוא וד"ר נ. סירקין נשלחו אל הרצל לבקש את הסכמתו, אך הרצל דחה את הצעתם. בקונגרס הששי היה ממתנגדיה החריפים של "תכנית אוגנדה", וגם אח''כ התנגד בתוקף לתנועה הטריטוריאליסטית, שביקשה שטחים להתישבות אוטונומית יהודית בארצות אחרות.
בשנות 1896-1903 למד באוניברסיטה במונפליה. ב-1903 גמר את לימודיו והוסמך לד''ר למשפטים. חיבורו-לדוקטוראט על "יסודו והתהוותו של הרעיון הלאומי בשווייץ" זכה לציון הטוב ביותר, וב-1906 יצא. בצורת ספר מיוחד, שזכה לתפוצה ניכרת בחוגי הלומדים והמתענינים במדעי המדינה. אז הציעו לו מוריו, שיתמסר ויתכונן להוראת המשפטים באוניברסיטה, אך סירב, כי מגמתו היתה להתמסר לשרות עמו.
נשא לאשה את שושנה בת ב-1906 בא עם רעיתו ארצה בשליחות הועד האודיסאי של חובבי ציון, לחקור את התנאים המשפטיים והכלכליים להתישבות היהודית בארץ. אחרי עיונים וחקירות מפורטות למעלה משנתים קבע, שהסיבות לאיטיותה היתרה של ההתישבות הן לא רק בהגבלות מצד השלטון העותומני, אלא גם בחוסר הון מספיק באוצר המוסדות הכספיים הציוניים. לפיכך יסדו הוא ורעיתו ליד ההסתדרות הציונית הסתדרות מיוחדת בשם "שילה" (שיבה לארץ האבות) במטרה לחולל תנועה עממית גדולה לענין זה בין המוני היהודים באירופה ובאמריקה. שניהם יצאו למסע תעמולה. רעיתו לארה''ב והוא לרוסיה. בהגיעו לאודיסה בזמן כינוס ועידת "חובבי ציון" הציע לראשי הציונות את הצעותיו, אך נתקל בספקנות רבה. לעומת זאת הציע לו מ. אוסישקין לפתוח בהחתמה מוקדמת על מניות ליסוד בנק אפותיקאי לישוב א"י, שועד חובבי ציון אמר ליסד בעזרת ההסתדרות הציונית. בהצעה זו ראה בוכמיל זהות עם הרעיון שלו, ובמסע התעמולה ברחבי רוסיה הצליח להחתים על הון ניכר וראה אפשרות מעשית להגשמת הרעיון בהיקף רחב, לגיוס העם ולגיוס ההון ביחד. אך בשל התנגדות הממשלה העותומנית ליסוד בנק כזה הוכרחו לוותר על התכנית והכסף שנאסף הועבר לחברת "גאולה".
ב-1916 הוטל על הד"ר בוכמיל ע"י הועד המרכזי של ציוני רוסיה לאסוף כספים לטובת המשרד הפוליטי הציוני בלונדון, שפעל אז בלונדון למען השגת "הצהרת בלפור". בשליחות זו עבר בכל רחבי רוסיה וסיביר ועד חארבין הגיע, ואף סיכון בריאותו וחרותו (בשל חשש ממשי למאסר) לא מנעוהו ממילוי המשימה שנטל עליו.
אחרי מהפכת פברואר 1917 ברוסיה נבחר לועד המרכזי של ציוני רוסיה, ובועידה הציונית הכל-רוסית בפטרוגראד היה המרצה הרשמי על הקרן הקיימת. ב1919 היה מרצה על הציונות באוניברסיטת קיוב.
ב-1921 הצליח לעבור את גבול אוקראינה ולצאת לפולין, שם זירז את המגביות לטובת שתי הקרנות הלאומיות. אחר-כך נשלח מטעם קרן היסוד לערוך את מגביותיה בצרפת, בטוניסה ובאלג'יריה.
ב-1923 עלה להשתקע בארץ, אך צרכי בנין הארץ לא נתנוהו לשבת כאן בשלוה, כי שוב נשלח מטעם