ב-1914 גמר בית-ספר ריאלי בלבוב והחל לומד אדריכלות בטכניון הגבוה בוינה.
בגלל גיוסו לצבא האוסטרי במלחמת העולם הוכרח להפסיק את לימודיו, ובמקומות של ישובים יהודיים בני מאות שנים, שנקלע אליהם כאיש-צבא, היה מתענין במיבנים של אדריכלות יהודית מקורית שנמצאו בהם. אחרי המלחמה המשיך את לימודיו בטכניון בעיר ברנו (ברין) שבמוראביה הצ'כוסלובקית. אך משנתארגנה קבוצת-העולים הראשונה של חלוצי "השומר הצעיר" בגליציה, הצטרף אליה.
עם הקבוצה עלה לארץ ב-1920 והתחיל עמה. בעבודה בייבוש בצות אום-אל-עלך (כיום אדמות בנימינה). כשפקדו אותו, כמו את רוב חבריו, קדחת קשה ומחלת ריאות, נאלץ לצאת לאירופה לשם ריפוי, ואגב כך גמר את לימודיו בטכניון הגבוה בוינה.
ב-1925 חזר לארץ כשהוא מוסמך למהנדס-אדריכל. עבד בשנים הראשונות במחלקת עבודות צבוריות של ממשלת המנדט, ומאז 1930 פעל כאדריכל עצמאי.
נשא לאשה את שילה בת הרמן קלר. בעבודתו האדריכלית נמשך תמיד לתיכנונים הכרוכים בבעיות ארכיטקטוניות מיוחדות, וכאלה נמצאו לו בעיקר בבניה הצבורית (בתי תרבות, מעונות ילדים, חדרי אוכל במוסדות ובקיבוצים, בניני משק ומגורים במשקי פועלות וכוי). בכל אלה חתר ליצור אדריכלות ארצישראלית מקורית: בהתאמה לתכונות חומר-הבניה המקומי, לתנאי האקלים ולצורך המעשי בכל מיבנה לפי יעודו ובשאיפה ליצירת סגנון-בנין התואם את אופי סביבתו.
בין עשרות הבנינים שהקים ברחבי הארץ יש להזכיר את חדר האוכל במרחביה, בית התרבות ברמת"הכובש, מעון הילדים על שם חנה רובינה ומשק הפועלות "בית חנה" בתל-אביב (נחלת יצחק).
מתוך התענינות בתולדות האמנות היהודית פנה עוד בראשית עבודתו המקצועית להתמחות באדריכלות ארכיאולוגית. השתתף כאדריכל בחפירות רבות (בית הכנסת בבית-אלפא, חמת-גדר, שומרון העתיקה, עציון גבר, בית-שערים ועוד), והודות לידיעותיו המקצועיות ולחושו המיוחד לדברים אלה, ידע לתפוס ולשחזר בעיני רוחו, למראה אבנים בודדות, את דמותם השלמה של הבנינים העתיקים, כפי שהגו וביצעו בני מקצועו בעבר הרחוק.
במיוחד התענין בהתפתחות האדריכלית של בית-הכנסת, באשר ראה בעיה ארכיטקטונית מיוחדת במינה בעצם קיומם של שני מרכזים בבית-הכנסת: ארוןהקודש והבימה, בניגוד לבתי-התפלה של הנוצרים, שמרכזם האחד והיחיד הוא ב"מזבח" שבירכתי האולם. דו-מרכזיות זו אילצה את המתכננים דורות שונים ובארצות שונות לחפש פתרונות הולמים לבעיה זו, וכך התפתחו טפוסים שונים ומענינים של אולם בית-הכנסת בארצות ובתקופות שונות. לחקירת הבעיה ודרכי פתרונה התמסר פינקרפלד לעבודת סקר ומחקר של הבנינים, בטרם יפלו קרבן לפורעניות הזמן, בהתאם לגזירת הגורל על בנינים של צבור שאין לו שרשים מתמידים בארצות מגוריו, ולא תמיד יודעים ורוצים תושבי הארצות לשמר את הבנינים שהיהודים השאירו אחריהם. תוצאות סקריו ומחקריו אלה פרסם בשני ספרים מונומנטליים: "בתי-כנסיות בארץ- ישראל מסוף תקופת הגאונים עד עלית החסידים" (הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ו); "בתי-הכנסת באיטליה מתקופת הרנסנס עד ימינו" (מוסד ביאליק, תשי"ד). את החומר לספרו השני אסף במסע אמנותי-מדעי שערך באיטליה לפני מלחמת-העולם השניה, והודות לענין הרב שעורר כלפי אותן יצירות נהדרות והודות להשתדלותו בפועל הועברו ארונות-קודש ואף ריהוטים שלמים נהדרים משרידי בתי-הכנסת שבאיטליה לבתי-הכנסת בישראל.
ב-1949 יזם לערוך מסע לפולין, יחד עם המהנדס דוד דוידוביץ, החוקר הידוע של בתי-הכנסת בפולין (ראה ערכו בכרך זה.) לשם פעולה דחופה לחקר שרידי מונומנטים יהודיים שם. בגלל העדר תמיכה מצד הממשלה לא יצא המסע לפועל, אך החומר הרב של צילומים ותרשימים ותיאורים שאסף פינקרפלד במשך שנים רבות מהוה לפחות הצלה במקצת לשימור דמות מזכרות הבנייה היהודית הצבורית בפולין. באותה שנה ערך מסע קצר לעדן והביא איתו "על כנפי נשרים" חומר אמנותי יהודי וחומר בעל ערך מדעי רב (העתקי מצבות יהודיות ועוד).
בשנים 1949-1948 עבד בשרות מחלקת העתיקות של ממשלת ישראל בשימור בנינים עתיקים.
ביצע עבודות שיחזור ובדק-בית בשרידי בתי-הכנסת העתיקים במירון ובברעם, וכן עיבד הצעות לשימור ושיחזור חלקי של אתרים היסטוריים חשובים, לפי הזמנת מחלקת התיירות הממשלתית (בשרידי מונפורט, ברעם, מגידו). כחבר הועד לשימור בנינים מוסלמיים מקודשים ערך ב-1950 סקר על רוב המסגדים החשובים בארץ, ואת החומר פרסם "בנינים דתיים של המוסלמים במדינת ישראל", בשיתוף עם פרופ' ל. א. מאיר ובצירוף