ב"יהודיה" הסמוכה. כאן השתתף בגבורה בהדיפת ערבים שבאו לחרוש בכח את האדמה, כדי לגזול אותה מהיהודים.
אחרי שנה עברו שני הלובמנים להתישב בראשוןלציון, שהיתה אז מרכז למשכילי המתישבים. אחר-כך השתתף ב"מרד" נגד הפקידות של הבארון ונכלל בגזירת גירוש המתמרדים מהמושבה, אך הגזירה בוטלה והם נשארו.
כאן נשא לאשה את רבקה אחות מרדכי וביתם היה מרכז למתישבים הצעירים, בו הגו בראשונה את הרעיון בדבר יסוד "קרן קיימת לישראל" ועוד תכניות בעניני המושבה והארץ. זמן מה שימש גם בתור נוטר הכרמים בלילה נוסף על עבודתו בכרמו, ולא פעם השתתף בהגנה על אדמת המושבה.
כמומחה בגידול גפנים סייע לפיתוח ענף הגפן במושבה. השתתף במשלחת המושבה אל הבארון, שהשיגה את מסירת היקב לרשות הכורמים. היה מראשוני המיסדים של "אגודת הכורמים", נבחר להנהלת "כרמל מזרחי" ולמועצת היקב.
בתרס"ד שינה את שמו מבוריס לובמן לדוב חביב והתאזרח בארץ עוד בימי השלטון הטורקי, וכך נתאפשר לרשום על שמו "בשם מושאל" קרקעות שנקנו בשביל יהודים נתיני חוץ ובשביל הקק"ל כגון: חולדה, כפר-אוריה ורוחמה. לאחר עלות "הטורקים הצעירים" לשלטון (1908) - נתמנה לראש המושבה על-ידי השלטונות, אך עוד קודם לכן, בתרס"ד, נבחר בפעם הראשונה לראש ועד המושבה. בהשתדלותי נסלל כביש מהמושבה לדרך ירושלים-יפו, סודרו עניני הקרקעות והורחב שטח אדמת המושבה.
בעצם ימי הגזירות והרדיפות בימי מלחמתהעולם הראשונה, הצליח להשיג אישור רשמי לועד המושבה, והיה לו חלק בהשפעה על ג'מאל פחה, שנתן למושבה את שטחי החולות הנרחבים המשתרעים עד הים. סמוך לסוף המלחמה נאסר ב"אשמת" ציונות והשלטון הצבאי עמד להגלותו לדמשק ולהעמידו לדין צבאי כבוגד במולדת. אך התקדמות צבא בנות הברית מנעה את העברתו לדמשק, ואחרי זמן מועט זכה לקדם כראש המושבה את פני הצבא המשחרר.
אחרי המלחמה ההיא נבחר כחבר הועד הזמני של הישוב, כציר לאספת הנבחרים ובראש הועד החקלאי. במשך 16 שנה שימש לסירוגין כראש ועד המושבה ופעל למען פיתוחה בסלילת דרכים, בהתקנת אור החשמל ועוד. כן עמד לימין העבודה העברית והשמירה העברית.
היה במשך שנים רבות ראש ועד בית-הספר, חבר ועד הספריה, חבר ועדת התרבות של המושבה, נשיא לשכת "בני ברית", ממיסדי בית-העם, ממיסדי הגימנסיה העברית ("הרצליה"), שעברה אחר-כך ליפו.
חיבר את הספר על ראשון לציון בסדרת מונוגרפיות הישובים בהוצאת "לנוער" מטעם הקרן הקיימת לישראל, וכשמלאו לו שבעים שנה הוציאו ידידיו את ספר זכרונותיו: "מספורי הראשונים לציון".
בשנת תש"ו הוציא לאור (בהוצאת ידידים) את הספר "בני דורי" (זכרונות).
מיכאל ליפשיץ
נולד בעיירה זאבלודובה, ליד ביאליסטוק, פולין, בשנת תר"ט (1349), לאביו ר' בנימין נתן נטע , ממשפחת רבנים גדולים בישראל, בעלת ספר יוחסין עד בעל "סדר הדורות" וממנו עד דוד המלך, ולאמו הינדה לבית נוסבאום. קיבל חינוך תורני בחדרים ובישיבות ונודע כתלמיד-חכם וירא-שמים.
אחרי נשואיו התישב בביאליסטוק ועסק במסחר עצים בסיטונות, בעיקר ביצוא עצים לגרמניה. עסק בצרכי צבור באמונה ובמסירות, שקד על הספקת מזון כשר לחיילים היהודים המשרתים בביאליסטוק, קבע עתים לתורה, היה מפעילי הגבאים של כולל הורדנא (גרודנה) לתמיכה בישוב היהודי הישן בארץישראל. מבאי ביתו של רבי שמואל מוהליבר , מראשוני חובבי ציון. השתתף בועידת דרוסקניק של חובבי ציון ובאספת רבני רוסיה בוילנה (שיתפוהו בה בהיותו מגזע רבנים וגם הוא עצמו ראוי להיות רב לפי ידיעותיו בתורה ואורח-חייו, אלא שאינו מתפרנס מהתורה ותומך מהונו בלומדי-תורה). הפריש מעשר מהכנסותיו לצרכי צדקה, ואת הונו ומחסניו ביטח בפני אש ושאר פגעים לא בחברות-ביטוח, אלא אצל רבונו של עולם, ואת דמי הביטוח לפי התעריף שלח למוסדות תורה בירושלים, והוצאה זו נרשמה בחשבונותיו כהוצאת העסק, נוסף על המעשר שהפריש מהרווח. כאיש חזק באמונתו הדתית נזהר בשבתות מכל מחשבה ודיבור בעניני העסקים, ואפילו טלגרמות דחופות שהגיעו אליו בשבת לא נתן לפתוח, אף בידי נכרי, עד למוצאי שבת. פעם קיבל בשבת טלגרמות אחדות מגרמניה וצוה להכניסן למגרת שלחנו כשהן סגורות והמשיך ללמוד בגמרא. במשך היום הובאו עוד כמה טלגרמות וגם הן נזרקו