את השם. "דמביץ"). עד שנת 1910 לא גילה כל יחס מיוחד ליהדות. באותה שנה חל המפנה בנפשו, חש ב"נקודה היהודית" ("פינטעלע ייד") שבנשמתו והיה גאה על מוצאו היהודי. בהשפעת יעקב דה-האז, מהמנהיגים הציונים באמריקה, התוודע לרעיון הציוני ושירת אותו בכל נפשו ומאודו, לו נתן הונו ואונו, תבונתו ותושיתו, מוחו וליבו.
הצטרפותו לציונות (1912) היתה מאורע כביר ורב-חשיבות והעלתה את קרנה בעיני יהודי אמריקה והעולם כולו. הוא שאמר: "אט-אט מתברר לי, כי למען להיות אמריקאים טובים - עלינו להיות יהודים טובים יותר, ולמען נהיה יהודים טובים עלינו להיות ציונים".
ב-1913, בתור יושב-ראש בקבלת-פנים לכבודו של נחום סוקולוב (ראה ערך בכרך הששי) במסעהתעמולה שלו באמריקה (על ביקור זה קרא ב"ספר סוקולוב"), דיבר על מדינה לאומית יהודית, שקום תקום ברבות הימים.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הועמד בראש "הועד הפועל הזמני לענינים ציוניים", שנוסד בארה"ב ומתפקידו היה לדאוג לקיומו החומרי של הישוב היהודי בארץ ישראל, לנציגות ציונית בקושטא ועוד. כבר בסתיו 1914 החל בשיחות עם הנשיא וילסון , שרבש את אהדתו לציונות, ועם צירי אנגליה וצרפת בוושינגטון וביקש מהם תמיכתם בציונות ובהגשמתה.
בהיותו דימוקראט החל לפעול למען ייסוד אירגון דימוקראטי של יהודי אמריקה שידעו עד-כה שלטון של "החלונות הגבוהים" ("יהדות-החצר" כהגדרתו של ד"ר סטיפן ווייז) ושל אלי-הממון ובעלי-הצדקה היהודיים, אשר רובם ככולם היו מהמתנגדים המושבעים של הציונות. התמסר למוסדהייצוג הזה של היהדות האמריקנית, שיוכל להשפיע על עניניה המדעיים, על עניני יהדות תבל ועל ועידת-השלום לאחר המלחמה לטובת התביעות היהודיות.
ב-1916 שימש יושב-ראש הועד המארגן של הקונגרס ההיודי האמריקני, ובאופן אקטיבי יותר פעל במשא-ומתן שקדם לפירסומה של הכרזתבאלפור, ועמד בקשרים אמיצים עם הנשיא וילסון (היה יועצו בשאלות היהודים), על-מנת להשיג הסכמתה של אמריקה להכרזה זו.
ב-1917 ביקר באלפור , מיניסטר-החוץ הבריטי בארצות-הברית, שמטרתו היתה להכניס את אמריקה למלחמה. בראנדייס קיים מגע עם בלפור, נפגש אתו במסיבה, שנערכה בבית-הלבן, ובשיחות פרטיות אתו תבע את ארץ ישראל לעם היהודי. פתח בפעולתהסברה מקפת באמריקה ובאנגליה לרעיון של כינון מדינה יהודית בא"י בחסות בריטית.
סייע לתנועת-הגיוס של הגדוד העברי באמריקה למען א"י, למשלוח הפלוגה הרפואית של "הדסה" והעזרה החומרית הגדולה לישוב המדולדל.
בת-אחותו של בלפור , הגברת בלאנש דאגדייל, ידידת הציונות, שכתבה תולדות דודה, מוסרת, כי בלפור אמר אודות בראנדייס , שהוא האיש המצויין ביותר באמריקה.
אחד-העם (ראה ערך בכרך החמישי) העריך את מעשיו למען הציונות ובמכתב מלונדון (3.10.1917) כותב לו: "...לצערנו מוכרחים אנו להודות, כי רבים עוד בקרבנו יותר מדי אנשים, שלבם "כבד", כלבו של פרעה, ועיניהם עצומות מראות סימני הזמן. ברגע הזה, שבו עתידנו תלוי (המכתב נכתב חודש ימים לפני הצהרת-בלפור), הנה אנחנו פה עומדים לפני החזיון המחפיר, שיהודים משתדלים בכל כוחם להרוס תקוותו הישנה של ישראל לתחיה לאומית. עתה אנחנו שומעים, שהם משתדלים לפרוש רשתם גם מעבר לים. אנחנו מאמינים בכל לב, שאתם שם משגיחים היטב על מעשיהם ולא תתנו להם לבצע זממם. ברכתי מעומק הלב ולכל עבודותיו השונות והחשובות".
ובמכתב אחר (1918) כותב לו אחד-העם , להיותו בן 60: "... ברכתי לך מקרב לבי. הנני מקווה, שיקויים בך המאמר התלמודי הידוע, שכל מה שתוסיף שנים תוסיף גם כוח רוחני ומרץ לתועלת האידיאלים היפים, אשר בעבודתם הנך מוצא את הכוח ואת המרץ הזה".
בועידה הציונית בפיטסבורג (1918) הציע את העקרונות, שעליהם יושתת מפעל הבנין בארץ ישראל: הלאמת הקרקע, ארגון קואופרטיבי, שויון כל האכלוסין, השכלה על חשבון המרעה.
כשנמסר המנדט על א"י לאנגליה הביע את הדעה ,שעכשיו אין עוד צורך בפעולה פוליטית ולא בהנהגה ציונית גדולה, כי לכל הצרכים החיוניים בא"י חייבת לדאוג ממשלת המנדט, והתנועה הציונית תקדיש כוחותיה לפיתוחה הכלכלי של הארץ.
ב-1919 ביקר בארץ ישראל. בדרך לארץ השתתף באסיפת הועד הפועל הציוני בלונדון ואז נפגש עמו הפעם הראשונה, ד"ר חיים ווייצמן (ראה כרך חמישי), שכותב בספרו "מסה ומעש": "... פעמים רבות דימו את השופט בראנדיס לאברהם לינקולן, ובאמת הרבה מן המשותף היה ביניהם, מלבד תויהפנים המחוטבים למשעי והגבות. גם בראנדייס היה פוריטאני: ישר, מחמיר, בשל מצפון והגיון, שאינו יודע ויתור.---כדוגמת וילסון נוטה היה לפתח תורות המבוססות על עיקרים רמים, שנבעו מהכרתו הפנימית, ולהמתין אחר-כך לעובדות ההולמות אותן".
עשה בארץ ישראל שבועיים ובביקור החטוף לא אופשר לו להקיף את כל התנאים של הארץ, הלא-מאוכלסת הלא-מפותחת והמתרוששת בארבע שנות המלחמה. בחוזרו לאמריקה סיכם את מסקנותיו מביקורו בארץ, בהביעו דעתו, כדברי עדותו של ד"ר ווייצמן: "כי כל זמן שלא נעשתה פעולת "הבראה" של הארץ בקנה-מידה רחב, לא ייתכן לעודד את העליה. הניח, שפעולתה הראשונה של הממשלה תהיה לייבש את הביצות, לנקות את האגמים, לסלול דרכים חדשות, ולא שם לב, כי איש