בעזרת עצותיה ועידודה לשאת את הקשיים בחיים ולהסתגל להם. היתה פעילה בחברת "לינה" לעזרת חולים, ובמקרים קשים אף אספה כספים לשליחת חולה לריפוי בחו"ל. ומשהביאו זרמי העליה עולים מחוסרי-כל שמילטו את נפשותיהם מהפרעות ברוסיה וסבלו מחסור היתה אוספת, יחד עם ביילה שפירא (אמו של אברהם שפירא ) כסף וחמרי מזון לעזרת המשפחות הסובלות. היו אז בפתח תקוה אלמנות מטופלות בילדים וזקוקות לפרנסה והיו יכולות להתפרנס ממכירת ירקות, אך כנגד זה היתה קיימת תקנה מטעם הועד, שהזכות למכור ירקות לתושבים שמורה לערביי הסביבה. אז מרדה אם הגיסינים בחוקי הועד, קנתה בחשאי את הירקות בסיטונות מהערבים, הזמינה לביתה את האלמנות לארוחה קלה, חילקה להן את הסחורה וברכה אותן בהצלחה. פקידי הועד צעקו על הפרת החוק, אך בשמעם כי יד הגברת גיסין בדבר, שתקו, ומעתה הותר גם ליהודיות לסחור בירקות. אח"כ תקפה את אנשי הועד, שהם מניחים לאללמנות לעמוד תחת קרני השמש הלוהטות. ולדרישתה התקיפה בנה הועד צריפי-חנויות קטנים וכך נוצר השוק בפתח-תקוה.
כשנסעה לבקר את בני משפחתה ברוסיה לקחה עמה אוסף גדול של מינים רבים מפרי הארץ ושילמה בעדו באודיסה מכס בסכום גדול, ובמסיבת קבלתפנים שנערכה לכבודה בבית המשפחה ובנוכחות ידידים רבים ואורחים חשובים, הציגה לפניהם בתור כיבוד 16 מיני פירות שהביאה עמה, סיפרה בשבח הארץ ודרשה מכל המסובים שיזדרזו לחסל את עסקיהם ולעלות ארצה, כי שם ברוסיה לא יהיה להם עתיד. אז לא האמינו לה, אבל הזמן אישר את נבואתה.
בפתח תקוה עמדה לצד המתקדמים ואף הציעה את תמיכתה ועזרתה ליסוד הגימנסיה העברית במושבה (כידוע ניסו הד"ר מטמן-כהן וחבריו בתחילה ליסד את הגימנסיה בפ"ת, אך בגלל ההתנגדות החזקה מצד החרדים השמרנים הוכרחו לוותר על כך ולפתוח את הגימנסיה בראשון לציון ואח"כ ביפו).
במלחמת-העולם הראשונה פעלה ביתר מרץ ומסירות להקלת המצוקה שגדלה אז עוד יותר, וכשהחלה המפקדה הצבאית לגרש יהודים מהמושבה הצליחה להשפיע על המפקד הטורקי שיחוס על האלמנות והיתומים ולא יגרשם בימי החורף הגשמים ובמחסור. ערכה בעזרת הרב רשימה של הסובלים ביותר והמפקד אישר את הרשימה וביטל את צו הגירוש לכל הכלולים בה.
בפורים תרפ"א זכתה לראות את בנה עוה"ד יעקב דב , כשניצל מהפרעות והתהפוכות ברוסיה ועלה ארצה. זמן מועט אח"כ, כ"ח ניסן, הוטל עליה ללוות לבית-עולמו את נכדה אהובה אבשלום , שנפל יום קודם לכן בהגנה על המושבה ביום ההתקפה הגדולה, ובאספת האבל הספידתו בנוכחות כל קהל המושבה וקראה לעמידה איתנה ולגאווה לאומית במקום בכי ומספד, כי יש לנו גבורים מוכנים להגן על הישוב עד טפת-דמם האחרונה.
בקבלת-הפנים החגיגית שערכה המושבה ללורד בלפור בעת ביקורו בה, בתרפ"ה, נאמה גם היא לכבודו, והיא אז בת 92. הוא התרשם מאד מהופעתה ומדבריה, פשט את הכפפה מעל ידו ללחוץ את ידה ושתה לכבודה בהקשת כוסותיהם.
היתה פעילה למען השגת זכות-בחירה לנשים לועד המושבה.
עד שעתה האחרונה היתה בדעה צלולה ובימיה האחרונים עוד הפליאה את מבקריה הרבים - בני משפחה, ידידים ומוקירים מהמושבה, מת"א וממקומות אחרים, שנהרו אליה לראותה בפעם האחרונה, בהתענינותה הערה בכל הנעשה בישוב ובחכמתה הרבה.
נפטרה בפתח תקוה, בת 96, כ"ד תשרי תרפ"ט, ונקברה לפי צוואתה ליד שער בית-העלמין.
שלמה ברסקי
נולד ביליסאבטגראד, פלך חרסון, דרום רוסיה, י' אב תרל"ד (1874), לאביו משה מרדכי ולאמו פאניה .
קיבל חינוך יהודי בחלקו וגמר בית-ספר ריאלי רוסי.
הצליח בעסקי מסחר וקבלנות וחשב את עצמו לאזרח רוסי מאושר, למרות הרדיפות והפרעות וזרמי ההגירה היהודית לאמריקה והעליות לארץ-ישראל.
בגלל מחלת כליות צווהו הרופאים לבלות את חדשי החורף בארץ חמה. בחורף של שנות 1905 ו-1906 היה עם משפחתו במצרים וגם שם היו לו עסקי-מסחר גדולים. בחורף 1907 בא ממצרים לארץ ישראל לרגל עסקיו ולקח אתו את רעיתו לביקור במקומות הקדושים. אחרי הרושם המדכא שקיבל למראה הדלות והעזובה בירושלים עשה עליו טפוס היהודי החדש במושבות רושם מעודד ומיד החליט להשתקע בארץ עם משפחתו ולהיות לאכר. חיסל את עסקיו במצרים וברוסיה ועלה ארצה עם משפחתו.
מקודם ניסה לרכוש לו נחלה ליד ואדי-חנין (היא נס ציונה), אך משביקר בגדרה והוקסם מהאקלים וה