על אדמת מוצא (זה היה 22 שנה אחרי שיהושע ילין וגיסו שאול יחזקאל יהודה, ו-12 שנה לפני הוסד המושבה) והיה מגבל את הטיט ברגליו ועושה את כל העבודה בעצם ידיו בהתלהבות של מצוה. כשקמו המיסדים בתרמ"ב להחיות את הישוב בפתח-תקוה והיה צורך למשוך מתנחלים נוספים בחר הרי"מ פינס בר' אברהם קופלמן. לשלוח אותו לביאליסטוק, לפוניבז' וליתר קהלות ליטא בשליחות זו, כי הכיר אותו כאדם בעל הומור טוב ואיש מעשה ושכל טוב, המסוגל להתחבב על הבריות ולחבב עליהם את הענין. ואכן ידע להלהיב את דמיונם של המתענינים בתיאור "ארץ זבת חלב ודבש" ובנועם החיים בה על האדמה. בתיאוריו אלה הגיע לידי הגזמה, אך השומעים בלעו את ודבריו בצמאון וקנו להם חלקות-קרקע (אלה הם אנשי המחזור השני של המיסדים הנקראים אנשי "קבוצת הביאליסטוקאים").
כשעלו ארצה וטעמו את התלאות הנוראות של ראשוני המתישבים בכפר יהודיה ובפ"ת, הקיפו אותו בטענות ובקובלנות, מדוע רימה אותם. השיב להם לאמר : - כידוע לכם מהגמרא, אין ארץ-ישראל נקנית אלא ביסורים, אבל אילו תיארתים לכם מראש, אפשר שהייתם מסרבים לבוא, ואת אדמת פ"ת הרי היה הכרה לגאול ולהחיות- אתם הייתם כאותו החמור המסרב להפנט אל האורות וצריך לנפנף לפניו צרור שחר. לתיאבון, וכך עשיתי לכם גם אני, אלא שבמקום להביאכם אל האורוה הבאתיכם לארץ-ישראל. בסוף תרמ"ב העלה אתו את משפחתו (8 נפשות) ולפי בקשת י. מ. פינס לקח את רעיתו הגב' פינס וילדותיו לא"י.
עוד פעמים יצא לחו"ל בשליחות לרכישת מתנחלים, אבל אז כבר כתב פינס בכתב-השליחות לאחב"י שבגולה, שלא יסמכו בכל על הדברים שיספר ר' אברהם בשבח הארץ, שכן מתוך חיבתו הגדולה לארץ הקודש עלול הוא להגזים. אך המשיכה לארץ-ישראל בלבות יהודים בגולה פעלה את פעולתה למרות דברים מצננים אלה ויהודים הוסיפו לעלות ולבוא.
אחרי בסוס הישוב בפ"ת המשיך את אורח חייו כאחד האכרים, השתתף בהגנת המושבה ובהדיפת שוד דים למרות גילו הקשיש, היה פעיל בכל עניני הצבור (בנין בית-הכנסת, יסוד תלמוד-תורה, גמילות חסדים, עזרה ועצה למתישבים ולמתנחלים חדשים, הרחבת גבולות המושבה, עמידה איתנה לטובת האכרים בפני פקידות הבארון בנימין רוטשילד, ועוד). בבדיחות דעתו ובהומור שלו עודד עייפים וכושלים ועקף את הראויים לכך, ואמרותיו הקולעות בהזדמנויות שונות הפכו לאמרות-כנף.
הגיע לזקנה מופלגת (ל-101 שנה) וזכה לראות סביבו נכדים ונינים לרוב, ואף בשנותיו האחרונות לא סרה ממנו בדיחות דעתו.
נפטר בפתח תקוה, כ"ד שבט תרפ"ד.
צאצאיו: מאשתו הראשונה : אשר, יעקב . מאשתו השניה: חיה לאה אשת קלמן מקס, מנדל, שרה דבורה אשת נתן פישלזון מירושלים (אמריקה), יצחק (אמריקה), אסתר רבקה אשת שלום סמיט (אם צפורה אשת אליעזר בבלי), צירה מלכה (ז''ל). מאשתו השלישית: קילה בשה אשת יצחק ברקוביץ, הניך .
יהודה ליב רבינוביץ
נולד בהומל, רוסיה, בשנת תרכ"א (1861), לאביו יוסף ולאמו גיטל בת אברהם שמואל מגומל. קיבל חינוך תורני. נשא לאשה את צירה פייגה בת נתן כהנוביץ מהומל. היה שם בעל בית-מלון, חבר בחובבי ציון ותומך במוסדות היהודיים המקומיים.
עלה ארצה עם משפחתו בשנת תר"ס ופתח חנות מכולת ביפו. אך לפי תפיסתו היה פירושה של ההגשמה בחיבת ציון - שיבה אל הקרקע, אל החקלאות, ושאיפתו זו לא באה על סיפוקה בממכר מכולת ביפו. לפיכך רכש לו משק במושבה חדרה, ובשנת תר"ע יצא שמה עם משפחתו והתמסר לעבודה חקלאית.
היה איש תמים וירא-שמים, חי כל ימיו מיגיע כפיו ותמך במוסדות צבור ובמפעלי תורה וחסד. ביחוד היה פעיל לטובת "המזרחי", שהיה מראשוני חבריו בארץ, ולטובת ישיבת חדרה.