בתור עתונאי. בסוף אותה שנה עבר לקאסטוריה, יסד שם את האגודה "בני ציון", הרצה בשבתות בצבור על ציונות ויהדות, הצליח להסביר למשכילי היונים, שהציונות אינה מכוונת נגד שלמותה ורבונותה של יון, אלא לשחרור עם ישראל וארצו, דוגמת הפעולות של לוחמי השחרור היוניים. ומאחר ששוכנעו היונים סר מעל היהודים הפחד להצטרף לציונות, ורוב מתנחלי המושבה צור משה הם מיהודי קאסטוריה, חניכיו בציונות. גם עם אנשי השלטון היו לו יחסים טובים והשתמש בהם במקרים רבים לעזרת יהודים.
בעקב מות אמו ב-1921 עבר לקסאנטי וגם שם התמסר לפעולה למען הציונות והחינוך העברי. ב-1922 גמר את לימודיו באוניברסיטת אתונה במחלקה לרי פוי שינים, ואחרי שהוסמך חזר לקסאנטי, השתקע שם בקביעות ועסק במקצועו ובפעילות צבורית וציונית, ומאותה שנה ואילך עד עלותו ארצה היה גם חבר מועצת העיריה מטעם הסוציאלדמוקרטים.
בקסאניטי יסד וניהל את אגודת "בני ציון", הוציא עתון ציוני בלתי-מפלגתי בשם "הכח" והפיצו אף בחנם. בתחילה הדפיס אותו בסאלוניקי, ובגלל ההוצאות המרובות הביא אותיות עבריות לבית הדפוס של ידידו היוני בקסאנטי, ושם סידר והדפיס בעצם ידיו את העתון שערך וכתב ואף ניהל בעצמו את עסקי העתון.
ב-1923 בא לקסאנטי בשליחות הקה"ק המורה דוד אבישר בירושלים וקבע את מטהו במרפאת הד"ר דיבוטון, שהפיג את פחדם של יהודי המקום מהופעה באספה ציונית (מפני "מה יאמרו הגויים"), קירב אל הציונות גם את הרחוקים ממנה, ומאז גדלו הכנסות הקרן בקסאנטי ובכל קהלות טראקיה המערבית. כך עשה גם ב-1925, כשבא שמה בשליחות קרן היסוד מר שלום פזי (גולדמן ) מירושלים. במשך חודש היה מרכז פעולתו במרפאה של הד"ר די-בוטון וכל אותו הזמן היו תלויים על גזוזטרת מרפאתו דגל ציוני ודגל יוני, ומאחר שהגויים התיחסו בכבוד אל שניהם, כיבדום גם היהודים ולא מנעו את תרומותיהם ותמיכתם החמרית והמוסרית לבנין הארץ. כאותה שנה הוציא, לרגל פתיחת האוניברסיטה בירושלים, חוברת בעברית, יונית, צרפתית ויהודית-ספרדית וההכנסה ממכירתה הוקדשה לקה"ק. היה במשך כל שנותיו שם יו"ר ועד הקה"ק וועד בית-הספר העברי. גם הגויים כבדו את פעילותו הציונית וקראו לו "קונסול פלסטינה", כן השתתף במלחמה תקיפה בעתונות נגד גזירת הממשלה היונית לחייב את היהודים לשמירת השבת הנוצרית ביום א', דבר שהיה מכריחם לחלל את השבת היהודית. בשורת מאמרים בעתונו "איל פרוגריסו" ובמאמר בגדול עתון יון "אקסלסיור" תקף את החוק ואת ראש הממשלה שיזם אותו במגמה אנטישמית גלויה (באותו יום, 22.2.25, הופיע באותו עתון מאמר בענין זה גם מאת מר ליאון גאטניו ראש קהלת סאלוניקי), ובעקב ההתקפה המרוכזת הוכרח ראש הממשלה להתפטר וראש-הממשלה החדש שוכנע מהטלגרמה של- הד"ר די-בוטון, שהחוק פוגע בכבודה של יון, ובהשתדלותו בוטלה הגזירה. כתב בעתונים "האמת", "הזמן", "לה ב'ירדאר", "איל טיימפו", "לי פרוגרי", "לה רינאסינסייה", "לה אקסיון", "לי פ'לאמבו", "איל פואיבלו" ו"אקסיון פרינטה ריאונידוס" (כמעט כולם יצאו בסאלוניקי ביהודית-ספרדית).
ב-1927 ביקר בארץ. ב-1928 נשא לאשה את המורה לעברית שרה לבית לוי מבולגריה שלימדה בביה"ס של הקהלה בקסאנטי והיתה במשך השנים עוזרתו בפעולות למען הציונות והשפה העברית. וב-1930 עלו שניהם לארץ והתישבו בתל-אביב.
עוד ב-1925 קיבל מכתב מאת הד"ר הוגו ברגמן, שהיה אז מנהל בית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ובו קובלנה על מיעוט החומר ביהודית-ספרדית בביתהספרים, ומאז נתן את דעתו למלא את החסרון והחל לאסוף ספרים ועתונים בשפה זו. אחרי בואו ארצה מסר את כל האוסף לבית-הספרים וב-1933 יסד בתלאביב, ביחד עם הסופר מ. ד. גאון מירושלים, אגודה למען בית-הספרים ונבחר ליושב-ראשה, ובעקב החוזרים ששלח לישובי הספרדים בעולם נאסף עוד חומר רב, וב-1934 יצא, כתוספת לרבעון "קרית ספר" (בתמיכתו הכספית) קטלוג מפורט של כל החומר בשפה זו הנמצא בבית-הספרים.
ב-1935 הוציא ספר שירים ביהודית-ספרדית, שהופץ ברובו בקהלות הספרדיות באמריקה הלטינית והגביר את זיקתם של יהודי הארצות ההן לציון וליהדות.
אח פעיל בלשכת "חירם" של הבנאים החפשים.
בשנות מלחמת-העולם השניה הקדיש כמה שעות בכל יום למפעל בית-התה של אגודת "בנות ברית" להזנת פליטים, עולים ונצרכים.
בתו: לאה .