אברהם וינקלר
נולד בהוסיאטין, פלך פודוליה, אוקראינה, בשנת תר"י (1850), לאביו אלתר (ברוך מיכל) וינקלר (ראה בכרך זה) ולאמו לאה .
קיבל חינוך מסורתי בתורה ובעבודה, ובשנת תרכ"ח עלה ארצה עם הוריו והתישבו בירושלים.
נשא לאשה את יונה טויבה בת נחמיה שאול .
יצא עם אביו להתישב על חוף הירקון בין ראשוני פתח-תקוה ועבדו את האדמה שקנו. שניהם שכנו באהל והתגוננו באקדוחים שקנו להם, אך לא היה צורך בכך, כי הערבים הכירו את כוחם וגבורתם ונזהרו מהתגרות בהם.
כשהתפזר, בגלל הקדחת, הישוב שהחל לקום על שפת הירקון עבר למקוה ישראל ועבד שם כפועל במשך שנתים. אח"כ עבד שנתים ביפו וחזר להצטרף עם אביו למחדשי הישוב בפתח תקוה. עשה לבנים מטיט לבנין הבתים ואביו סייד את הבתים. עבדו בפלחה ובנו לעצמם בתים על המגרש בן 4 דונמים שקנו ב-4 נפוליונים במרכז, במקום הידוע כיום בשם רחוב חובבי ציון, ואח"כ הוסיף ובנה בתים וחנויות להשכיר.
ר' אברהם מספר בזכרונותיו לעת זקנה, כי כשבא ר' ק. ז. ויסוצקי בשליחות חובבי ציון מרוסיה לבקר בפתח תקוה בלוית הד"ר אדלר, מצא אותו עובד בטיט ללבון לבנים. כשהושיט לו ויסוצקי את ידו ל"שלום עליכם" סירב לתת יד מלוכלכת, אך ויסוצקי לקח את ידו בחזקה, ליטף אותה בחיבה ובירך שהחיינו על שזכה לראות יהודי עובד בחומר ובלבנים לא בשרות פרעה אלא בבנין ארץ-ישראל ליהודים.
בעזרה שניתנה לו ולאביו מאת חובבי ציון בהמלצת ויסוצקי רכשו 4 שוורים ו-15 עזים והמשיכו לעבוד בפלחה. עבד שש שנים בעבודות הנטיעה וכו', שנעשו מטעם הבארון בנימין רוטשילד , ונתקבל לרשימת ה-28 שהבארון נתן להם כרמים נטועים ועזר להם בהלואות לשכלול משקיהם.
בשנים הראשונות אחרי שובו לפתח-תקוה היה עוסק גם בתעשית בירה בשיטה פרימיטיבית ואת תוצרתו היה מוביל על גבי חמורים ובעגלות למכירה ביפו.
לעת זקנה ניסו כמה פעמים למשכו לעסקנות צבורית, אך הוא סירב לקבל משרות של כיבודים, רק עסקנות אחת נטל עליו מסוג "העבודה השחורה" לחזר על הפתחים ולפשוט יד בשוק לאסוף נדבות בשביל נצרכים ולעזרת מוסדות התורה והחסד שבירושלים.
צאצאיו: בת שבע אשת אפרים הלפרין (ראה כרך ג', עמוד 1439), חנה אשת יוסף ברגמן (פ"ת), יעקב (רב באמריקה), יהודה (חקלאי בפ"ת), רבקה אשת רפאל קופציק ז"ל.
שרה די-בוטון
נולדה בג'ירפאן, בולגריה, בשנת תרס"ב (1902), לאביה שבתאי (בכור) לוי (סוחר גבינות) ולאמה רינה בת ויקטוריה בן-נון . למדה בבית-הספר לתפירה של נשים עממית בקאזאנליק, גמרה ב-1919, הוסמכה למורה ונתקבלה לעבודה בבית-הספר של הקהלה בחסקובו. באותה שנה פתחה הקונסיסטוריה (ברית הקהלות) של יהודי בולגריה קורסים בפלובדיב (פ'יליפופולי) בהנהלת מר שמשון גולדמן (בנו של הסופר ר' יעקב גולדמן , מזכירה ועסקנה של קהלת יפו) להכשרת מורים מקומיים בעלי השכלה בולגרית וצרפתית להוראה בעברית. נרשמה אל הקורס בין הראשונות, גמרה אותו בשנתים וב-1921 נתקבלה למורה בביה"ס של הקהלה בקומוטיני (יון) ושם המשיכה להשתלם בשפה העברית.
ב-1923, אחרי מלחמה קשה בעתונות נגד ועד הקהלה בקסאנטי (יון), וביחוד מצד העסקן הציוני המקומי ד"ר יצחק די-בוטון בעתונו "הכח", סוף-סוף הסתלק הועד מהתנגדותו להכנסת הוראת השפה העברית לביה"ס של הקהלה. ביחוד אחרי שאגודת "בני ציון" בהנהגתו של די-בוטון נטלה על עצמה את התשלום בעד ההוראה העברית למקרה שהקהלה לא תשלם. השכר היה מועט, אך המורה שרה לוי נענתה למודעה שפורסמה בעתונות היהודית וקיבלה את המשרה, כדי לשרת את תחית השפה העברית על אף כל הקשיים וההתנגדות. ב-1924 נסעה ללמד עברית שנה אחת בבית-הספר של קהלת עיר הולדתה, ומ-1925 ואילך המשיכה ללמד בקסאנטי. היתה פעילה בהפצת השקל ובאיסוף תרומות לקרנות הציוניות וכן במחזות שהציגה אגודת "בני ציון" לטובת הקה"ק. היו הורים