המצב הוחמר בגלל ההתנקשות בראש הממשלה המצרית. במקרה נזדמן באותו יום אביו של בית צורי לקהיר שבא לראות את בנו, אך לרגל המצב לא ניתן לו לראות את בנו.
פסק הדין האמיתי נחרץ בדברי ווינסטון צ'רצ'יל (ראש ממשלת בריטניה אז וידיד אישי של לורד מוין). ביום 27 בפברואר 1945 אמר מעל במת בית הנבחרים הבריטי: "יש להגביר את אמצעי הבטחון במצרים ומעל לכל על ידי כך שביצוע פסק הדין לגבי אנשים, אשר נתבררה אשמתם ברצח פוליטי - יהיה מהיר ולמופת." לאחר הודעה כזו לא הועילו עוד לא התערבותם של מוסדות יהודיים ציוניים ודתיים.
משפחות הנידונים הוזמנו על ידי הבולשת הבריטית בא"י ואופשרה להם נסיעה מידית לקהיר. נסעו האחיות. שיחתו האחרונה שקטה וקלה, דורש בשלום כולם ומתעניין בכולם. בבוקרו של ח' בניסן תש"ה (22.3.45), הובא הרב נסים אוחנה מקהיר לבית הסוהר. בית צורי הקביל את פניו בשלוה ולאחר שהרב הודיע לו כי עומדים להוציאו להורג, אמר: "אין דבר רבי, מן הרגע הראשון הייתי מוכן לכך, אין דבר". בקש לכתוב כמה מכתבים, אך לא ניתן לו. לפני התליה הודה לשומרים על יחסם האדיב. ובשירת התקוה עלה לגרדום באותו יום יחד עם חברו אליהו חכים. ב"הארץ" מיום י"ד באייר תש"ה נכתבו אחרי התליה כמה שורות: ...ויום אחד, בשחר, הובל נער חיור פנים, שעינים אפלות בערו בגלגלתו, אל עמוד התליה. הוא צעד וחייך.
- מטורף... אל מי אתה מחייך ? - שאלו התלין. והנער קרב והלך אל הגרדום.
- אני מחייך אל הדורות הבאים... - אמר.
אליהו חכים
נולד בבירות (הלבנון) ו' טבת תרפ"ה (2.1.25) לאביו שמעון ולאמו פאולינה בת יוסף חלק. בהיותו בן שבע, עלה עם הוריו ארצה. התישבו בחיפה. הוא בן רביעי בבית. הוריו אמידים, אבל אין זה משפיע לפינוק הנער.
גמר בית ספר אליאנס בחיפה ועבר לבית הספר הריאלי, אך בלימודים לא הצטיין. לא מחמת חסר כשרונות, כי אם מפני שמשכו את לבו חיים פעלתנים יותר, וביחוד משחקי אספורט, ואמנם פעיל הוא בשורות "מכבי".
עבר גם עליו תור "זהב", כשהזהב היה מצוי בכיסו והוא יכול "לבלות" עם חבריו מסוגו בנשפיות ובתי קפה. אך כנראה שגם באלה לא מצאה נפשו הסוערת את תיקונה.
מאורעות הדמים תרצ"ו, תרצ"ט, פקחו את עיניו להראות לו מה דרכו. הוא יוצא עם כתתו לחדשי הקיץ לעבודה במשק בגליל, לילות מתוחים מחשש התנפלות ערבים. הוא במשמר, אך אין הוא סובל שכיבה זו וצפיה זו.
הצטרף למחתרת הלוחמת. אך גם כאן לא היתה פעילות בשנות מלחמת העולם הראשונות. בא המשבר של הפילוג. לאחר כך הרצח ברחוב דיזנגוף 20 (רצח שני חברי לח"י) ורצח יאיר בשבט תש"ב (ראה כרך שני, עמוד 1014). נכשלו תכניות הנקם מצד לח"י. יאוש תוקף גם את המעטים שנותרו. אפיו של אליהו דוחף אותו לפעילות ויהי מה. הוריו מריחים את הסכנה, מסדרים אותו בעבודה במחנה צבאי, אך שם התנגש עם אחד הממונים ועזב.
במצב זה החליט להתגייס לצבא הבריטי, כדי לצאת ממצב אפס-המעשה ומתוך הבטחה חמה לסייע למחתרת גם בהיותו במדים. ואכן עשה רבות. הפיץ את חומר התעמולה במחנות ורכש נשק יקר.
בינתיים החלה הפעילות המוגברת של לח"י, לאחר בריחות האנשים מבתי הסוהר ומחנות העצורים. אליהו אז כבר בעל כנוי "בני" במחתרת - לא יכול היה עוד להתמיד במחנק המדים הבריטיים. בא לחיפה, לבש את בגדיו האזרחיים ונעלם מהבית. כעבור ימים מספר חפשה אותו כבר המשטרה הצבאית. הוריו תבעו בתוקף ובתחנונים שיחזור, אך הוא כבר קבע את דרכו האחרונה. מעתה הוא שותף לחיי הסבל והעוני של אנשי המחתרת הנרדפים והלוחמים.
הוא משתתף בפעולות רבות, כי כוחו יפה מאוד בקליעה. בין היתר גם בפעולה נגד הנציב העליון מק-מייכל . עוז לבו, ידיעתו בקליעה, ידיעתו את לשון ערב והכרתו את מצרים קבעו את הבחירה בו כאחד מהפועלים נגד לורד מוין. בשמחה קבל על עצמו את התפקיד. ירד לקהיר, שם נפגש עם אליהו בית-צורי (ראה לעיל עליו ועל פרטי הפעולה). הוא שירה את יריות המוות במיניסטר הבריטי.
במשפט, בבית הסוהר ולפני הגרדום עמד בעוז ובגאוה. אחיו עובדיה ויוסף שבקרוהו לפני עליתו לגרדום מעידים על מצב רוחו המרומם.
דבריו האחרונים לפני שירת התקוה ועליתו לגרדום