ניהל את "מפעל המיל" לתרבות מטעם הועד הלאומי. מזכיר מחלקת התרבות והמורשה "להשלטת העברית בחוגי החרדים" על יד הועד הלאומי (תרצ"חתש"ג).
היה ציר בקונגרס הציוני בציריך (תרפ"ט), בועידת "המזרחי" העולמית בדנציג (תרפ"ח) ובציריך (תרפ"ט). ציר אספת הנבחרים א' וב'.
מטעם "המזרחי" ביקר באירופה בתרפ"ח, תרפ"ט, תרצ"ג.
כל השנים פעיל במפעלי יישוב, ייסד את הכפר העברי "נוה יעקב" (צפונית מירושלים, כעת בידי הערבים), את שכונת סנהדריה בירושלים. השתתף בייסוד החברות שהקימו את השכונות "בית וגן" בירושלים ובדרום יפו, ושכונות אחרות.
עוסק בספרות ובמחקר. החל משנת תש"א עורך ומו"ל של "לוח ירושלים" שהוא מייסדו.
פרסם מאמרים ב"דאר היום", "הארץ", "דבר", "התור", "העברי" (אמריקה), "הצופה", בקובצים "הדביר", "למועד".
ערך את הספרים: המזרחי בא"י (ירושלים תרפ"ג-פ"ד): ספר היובל להרב י. ל. הכהן פישמן (ירושלים תרפ"ה): ספר הכפר העברי נוה-יעקב (ירושלים תרצ"ד) ; מדרש הרב (ירושלים תרצ"ו) ; ספר יהושע - לזכרו של העסקן הירושלמי ר' יהושע מאיר רייכמן (ירושלים תש"ג); אוצר החסד קרן שמואל (ירושלים תש"א).
צאצאיו: יעקב, יהודית אשת שמואל זלמן לוי (בן ר' יצחק יחיאל, מצאצאי נחום מסודיק), אסתר אשת חיים משה ילובסקי (רב ומורה בוילהלמה), חנה.
אהרן טביאן
נולד בביאליסטוק, פולין (רוסיה הלבנה), ט"ו חשון תרס"ב (1901), לאביו יוסף (בר-אורין ומשכיל, יצרן וסוחר טכסטיל, ממשפחה של מגורשי ספרד שהתבוללה באשכנזים בצפון אירופה) ולאמו רבקה בת הרב אהרן פלמן (שהיה דרשן ומחבר ספרי דרוש בניו-יורק) (קרובם של המשורר דוליצקי, עורך "הצפירה" ח. ז. סלונימסקי וההיסטוריון ר' זאב יעבץ). למד בחדרים ובישיבה, מגיל צעיר שלט בשפה העברית והרבה להגות בתנ"ך, בספרות העתיקה והחדשה, בספרות הדרוש והמוסר, השתלם בשפות רוסית וגרמנית ומגיל 18 ואילך החל לפרסם מזמן לזמן שירים ליריים בעברית ובאידית. ב-1920 השתתף בפעולות עזרה לפליטים מפולין, שנמלטו מפני הפלישה הסוביטית עד לקובנה ולפרוסיה המזרחית. למד את הציונות מפי העסקן הנודע ליפמן רוזנטאל (ממקורביהם של הרצל והרב שמואל מוהליבר ), והיה יו"ר אגודת "צעירי המזרחי" בביאליסטוק ומראשי המדברים בתנועת הנוער המזרחי בפולין.
ב-1925 עלה לארץ ואחרי שהותו זמן-מה בחיפה הצטרף לקבוצת "צבי" (על שם הרב צבי קלישר ) של "הפועל המזרחי" בחדרה, ואח"כ עבד בזכרון יעקב פתח תקוה וגבעת השלשה. בגלל מחלת המלריה הוכרח לעבור בתרפ"ו לירושלים, ובתור אדם חדש וצעיר הרגיש מיד במצב הבלתי-אפשרי, שהרבה מאות ילדים וילדות בעיר הקודש יתחנכו במוסדות פתוחים וסגורים של המיסיונים למיניהם להתנכרות לעם ישראל ולאמונתו. גם הרבנים והעסקנים המקומיים ודאי לא היו מרוצים מהמצב הזה, אבל לא הרגישו יכולת לפעול נגדו, כי השלטון האנגלי בארץ ודאי לא היה רואה בעין יפה פעולה נגד המיסיונים, שעליהם גאות האומה האנגלית החסודה; ומאידך - המוסדות היהודיים לא יכלו לתת לבני דלת העם אותם יתרונות חמריים גדולים שהמיסיון נתן לחניכיו, ואף תמך בהם אחרי גמירת לימודיהם שיקבלו עבודה ומשרות בשרות השלטון.
אהרון טוביאן לא יכול להשלים עם השתיקה המבישה וזמן מועט אחרי הגיעו לירושלים בא בדברים עם הרבנים הראשיים קוק, מאיר, זוננפלד ועם הרבנים הראשיים בת"א, אהרנסון ועוזיאל, עם הרב רפאל הכהן קוק (כיום רבה של טבריה), הסופר מ. ש. גשורי, העסקנים יוסף אלישר, יצחק אלכסנדרוני ועוד רבנים ועסקנים ועורר אותם על ההכרח לפעול במרץ לסתימת הפרצה. בהסכמתם ובמדת-מה גם בעזרתם יסד את ההסתדרות "מרכז" למלחמה בחינוך הזר (את השם מיסיון חס מלהזכיר!), התיצב בראש הנהלתה, ניהל תעמולה בע"פ ובכתב, נאם בבתי כנסיות ובאספות, גייס עוזרים וניהל שיחות הסברה עם אנשי צבור ומוסדות חינוך וסעד ועם הורים, ויצר לחץ צבורי על מוסדות ואישים ועל הורים של תלמידי המיסיונים, אסף ידיעות על ילדים יתומים או יתומים-חיים (שהוריהם מסרום לחלוטין למוסדות מיסיונריים), שידל והשתדל לגאול את הילדים ולסדרם במוסדות יהודיים. לכל מקרה פעוט התיחס כמו לדבר גדול, שעליו עומד ואתו נופל כל העולם היהודי, והרבה עמל ובריאות הקריב כדי לשכנע בעלי יכולת והשפעה שירגישו כמוהו ויעזרו לגאולת נפש יהודית משמד. משנת תרפ"ו, היא שנת הווסד "מרכז", ועד הזמן האחרון,