נתן שעורים פרטיים והירבה לכתוב. כאן נתגלו נטיותיו הספרותיות, וכשקרה אסון ואחד מבני מחלקתו (המחלקה הששית) טבע בים והוחלט להוציא (בדפוס) קובץ ספרותי לזכרו - היה לעורכו הראשי של אותו קובץ ("צללים"); באותו קובץ קטן צעד צעדיו הראשונים כסופר וכעורך. מורהו לספרות באותה שנה (המחלקה השביעית), י. ח. ברנר , העריך הרבה את כתיבתו וניבא לו עתיד של מספר. אבל הוא אהב מתימטיקה ומכונות, וחלם על קרייירה של מהנדס בונהמכונות.
בראשית המלחמה התעתמן, ובשנת 1917 נלקח מעל ספסל התלמידים לביה"ס הצבאי בקושטא. בסוף המלחמה עבד כמורה בביה"ס שבמושבה העברית "מסילה חדשה", הסמוכה לקושטא.
שם גם נשא אשה, אבל חיי-הנישואים לא האריכו ימים, ועד מהרה נפרד מאשתו.
בסוף 1919 נסע לביקור קצר ברוסיה - לראות את הוריו ואחיותיו. הימים היו ימי שלטון פטלורה באוקראינה, ימי מהומות ופרעות ביהודים. לאחר טלטולים קשים הצליח להגיע אל בית הוריו שבכפר, אבל לא יכול לשהות שם אלא ימים מספר: מחשש גיוס-כפיה לצבא פטלורה ברח מאותו כפר, ושוב לא זכה לראות את בני משפחתו. הוא הגיע לקורץ, ובמשך קיץ אחד ניהל שם את ביה"ס העברי והפיץ בקרב הנוער את רוח ארץישראל העברית. בינתיים הגיעה אליו שמועה, שבאודיסה מתארגנת שיירה לעלות לא"י. הדרכים ברוסיה היו בחזקת סכנה, אך הוא החליט לנדוד לעיר הנמל הדרומית. לאחר שבועות רבים של נדודים בסכנת נפשות, תוך הליכה ברגל ביום ובלילה, עם לינה בשדות בחברת פועלים ופליטים לא-יהודים, הגיע סו"ס לאודיסה. שהה שם כחצי-שנה עד שנתגבשה שיירת העולים הראשונה מרוסיה אחרי המלחמה, שיירת "רוסלאן" המפורסמת, ובה חזר לא"י.
בשנת 1920 הוזמן טלגראפית לקושטא - לנהל שם בי"ס חדש לילדים עזובים, מיתומי המלחמה. נסע שמה, ובמשך שנתיים עבד בהוראה בהצלחה רבה. הכשרה פדגוגית מיוחדת לא היתה לו, וההצלחה היתה רק פרי אינטואיציה, אהבה לילדים ונטיה טבעית לחינוך.
בינתיים הוסיף לעסוק בספרות יפה ופירסם סיפורים וביקורת (בשם בדוי "אהרון אהרוני") בטובי הירחונים שהיו אז בא"י: "האדמה" לברנר,"השילוח" לקלוזנר, "מעברות" לפיכמן. אבל הצלחתו בקהילת קושטא, בחינוך ילדים עזובים, קבעה את עתידו: להתמסר למדעי החינוך וההוראה. החליט להשתלם במדעים אלה, כדי להעמיד בקושטא קונטיגנט של מורים עברים-ציונים מבני-המקום, אף להוציא ספרי-לימוד עבריים בהתאם לצרכי היהדות התורכית. לתכלית זו נסע לפאריז ונתקבל לפאלקוטה למדעי-הרוח בסורבונה : עם זאת למד בשקידה גם במכון לפסיכולוגיה ולפדגוגיה שליד האוניברסיטה. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת גמר חוק לימודיו בשני מוסדות אלו. אבל בינתיים התחוללה בתורכיה מהפכת אתא-תורך, ובמשטר הלאומני שהוקם שם - לא היתה עוד אפשרות להקים בי"ס עברי ולחנך ילדי ישראל ברוח עברית-ציונית.
נשאר בפאריז, ועד מהרה נשלח, ע"י הלשכה המרכזית של "תרבות" בברלין, להיות מפקח על בתה"ס העבריים בבולגריה. שם התמסר לעבודת ההדרכה בחינוך ובהוראה: אירגן קורסים להכשרת מורים וגננות (בהנהלת צילה גרינברג ) וסייע להכשרתם המקצועית, הוציא ספרי לימוד לצרכי בתה"ס, מילון-כיס עברי-בולגארי, חוברות קריאה לילדים: בהשתתפותה של צילה גרינ ברג חיבר והוציא שם ספר היסטוריה לילדים בשלושה חלקים, בשם "תולדות עמנו"; לקח חלק פעיל באירגון "השומר הצעיר" וערך בשבילו שבועון עברי, שבו פירסם גם סיפורים משלו. באותן השנים התחיל לפרסם ב"הד החינוך" עבודות מחקר מקוריות בהוראת קריאה וכתיבה. לאחר שנות עבודה פוריה בבולגריה נסע שוב לפאריז להמשיך בלמודים. השתתף בקביעות ב''העולם" ובעתונות היהודית-צרפתית, פירסם מאמרים וסיפורים גם בעתונות העברית שבא"י ובתפוצות. אך בעיקר עסק בעבודה מדעית, בפסיכולוגיה חינוכית.
בשנת 1935 הגיש לאוניברסיטה מחקר גדול בשם Maitres et Eleves(מסה בפסיכולוגיה אפקטיבית) וקיבל את התואר דוקטור למדעי-הרוח, באות הצטינות.
מיד אחר זה חזר לא''י, על-מנת שלא לעזבה עוד. עבד שנתיים בביה"ס בבנימינה, והוזמן ע"י הסתדרות המורים להיות עורך "החינוך" (תרצ"ח). עבר לגור בתלאביב, ומאז הוא חי בעיר זו שבה גדל ובה למד בנעוריו, מקיים בלי הפסק את "החינוך", שנעשה במה מדעית לדברי פדגוגיה ופסיכולוגיה (מעל במה זו פירסם את מחקריו העיקריים בפסיכולוגיה חינוכית). עם זאת הוסיף לעבוד בביה"ס היסודי ובסמינרים שונים למורים וגננות; בהרצאותיו לקח גם חלק פעיל בחייהרוח של ציבור המורים בארץ.
בשנת 1944 נשא לאשה את שושנה בת אשר איטיגין פעילות רבה גילה ביחוד בשדה הספרות. עוד בהיותו סטודנט התחיל לתרגם את כתבי הפילוסוף החביב עליו, הנרי ברגסון ; עבודה זו המשיך כאן, וכבר תרגם ספרים אלה: הצחוק, אנרגיה רוחנית, מבוא למיטפיסיקה, מחשבה ותנועה. ערך והוציא לאור שורה ארוכה של