שירתה הצטיינה בפשטות אצילה שביפי הלשון והתוכן, בלבביות ובאמת הפנימית שברגש ובביטוי, ולפיכך אין פלא, שכמה משיריה נעשו שירי-עם. פרסמה את קובצי-השירים "מנגד", "נבו", "שירת רחל" ו"ספיח", וכל שיריה יצאו בספר אחד ב-1934, אבל אותו כבר לא זכתה לראות, כי נפטרה בתל-אביב, כ"ט ניסן תרצ"א (16.4.1931) ונקברה בקבוצת כנרת, ליד "כנרת שלי" אשר אהבה ופיארה בשירתה.
לזכרה נטעו אנשי כנרת גן תמרים וקראו לו "גן רחל" על שמה.
דוד פרנקפורטר
נולד בכ' בתמוז תרס"ט (9.7.1909) בדרובאר שבקרואטיה (אז בממלכת אוסטריה-הונגריה ואח"כ ביוגוסלביה).
לאביו ד"ר משה (רב בקהלת וינקובצי שבקרואטיה) ולאמו רבקה בת מרדכי יוסף פגל .
למד בבית-הספר של הקהלת ובגימנסיה כללית ואביו הרב השלים את חינוכו היהודי. אח''כ למד רפואה באוניברסיטאות לייפציג ופראנקפורט ע"מ שבגרמניה, וכשהיה קרוב לסיום לימודיו הוכרח להפסיקם בגלל השתלטות הנאצים בגרמניה ושלילת זכות הלימוד מיהודים. עבר לשווייץ והמשיך ללמוד באוניברסיטת ברן. היה חבר בארגוני הסטודנטים היהודים במקומות לימודו.
חזק היה בנפשו רגש ההזדהות האישית עם גורל עם ישראל וכבודו וגם רגש הכבוד של אדם בן חורין, שאינו בולע פגיעות בשתיקה ובלי תגובה, ואשר על כן גברה בו הרגשת החובה להתנקש באחד מהגדולים של המשטר הנאצי ולהשמידו כהשמד כלב שוטה, שקיומו מהוה סכנה לאנושית ולאנושיות. אך ידוע ידע, שראשי השלטון הנאצי שמורים שמירה מעולה ולא ינתן לו להתקרב למי מהם עד כדי טווח-יריה. והנה נודע לו, כי בעיר-המרפא ההררית דאבוס שבשוייץ מתגורר אחד וילהלם גוסטלוף מגרמניה, המנצל את האכסניה והחופש שבשוייץ לעשית תעמולה אנטישמית ונאצית, כדי לרכוש בין אזרחי שוייץ ידידים ומעריצים לרעיון הנאצי ולשלטון עריצותו, ושעליהם ישען השלטון הגרמני כשיכבוש את שוייץ וימנה את גוסטלוף לנציבו (בתואר "גאולייטר", היינו מנהיג אזורי, כפי שנתמנו כאלה להשלטת הנאציות גם באזורי גרמניה עצמה). ובכן רכש דוד פרנקפוטר אקדח, נסע לדאבוס וארב שם לגוסטלוף והצליח לפגוע בו ולהמיתו (1936). בבית-הדין של הקאנטון כור הסביר הסניגור את נימוקיו האנושיים והפוליטיים של פרנקפורטר , אך חוקי הקאנטון לא איפשרו לבית-הדין להתחשב בגורמים כאלה, ואף לא יכלו להקל בדינו לבל ירגיזו את השכנה האדירה והתוקפנית, גרמניה, ולכן נדון ל-18 שנות מאסר. אז היתה בריאותו לקויה מאד והיה חשש, שלא יחיה עוד 18 שנה ולעולם לא יצא חי מבית-הכלא, אך החששות נתבדו. הוא נשא את סבלו בשקט, תוך הרגשת סיפוק שמילא חובה נעלה בנקמו את כבוד עמו, עבד באריגה בבית-המלאכה של הכלא, וכשהוחמר היחס אליו הבין, שהנאצים כבשו עוד ארץ ועוד ארץ וגברה אימת השוייצארית מפני השכן הרע. אך ב-1944 הוקל היחס כלפיו, ומזה הבין, שכוכבו של היטלר החל לרדת, וכחודש ימים אחרי תבוסת גרמניה הנאצית שוחרר מהכלא ועלה לארץ יחד עם אחיו ד''ר פרנקפורטר , שהיה מראשי הפרטיזנים ביוגוסלביה.
לפני צאתו משוייץ מסר לו הסופר אמיל לודביג את הספר שחיבר עליו, ועל סמך השיחה אתו חיבר אפילוג לספרו.
בארץ נמנע מכל פרסומת והתהדרות כגבור לאומי. אף-על-פי-כן קראה עירית פתח תקוה רחוב על שמו. נתקבל לעבודה בתור פקיד באגף הקליטה של הסוכנות היהודית, ואחרי קום המדינה עבד באגף השיקום לנכים במשרד הבטחון, וכיום בתחנה לחקר החקלאות מטעם משרד החקלאות.
היה חבר ה"הגנה" מאז בואו ארצה.
נשא לאשה את ברוריה בת אברהם הלר. ספרו "נקם" פורסם ב-1946 בהוצאת "עם עובד", באותה שנה פרסם זכרונות בשנתון של "דבר".
צאצאיו: מרים, משה.
משה הימלפרב
נולד בעיר אוצ'קוב, ע"י אודיסה (אוקראינה) בשנת תרנ"ג (5.5.1893).
לאביו יוסף אפרים (דודו היה הרב המפורסם ברוסיה עוזר רבין מעיר פרוסקורוב, הפרופ' גימפלרב, מנתח מפורסם, אחד ממנהיגי מפלגת הדמוקרטים (אנשי דובנוב) וחובב ציון ידוע מאודיסה) ולאמו רבקה בת אברהם גרניק (ממשפחת גריגורי ברודסקי , בעל אחוזות מפורסם בדרום רוסיה, בעל בתי-חרושת לסוכר, מעשירי היהודים, שעמד לגאול את הכותל המערבי אצל ממשלת תורכיה בכספו. וכו').
קבל חנוך מסורתי, גמר את הגמנסיה בעיר ניקו