לבית אורן-רובינשטיין מהעיר ז'ואניץ באוקריינה, מצאצאי ר' שניאור זלמן מלאדי , בעל ה"תניא". קיבל חינוך תורני מעולה ובגיל 28 שנה כבר הוסמך לרבנות וגם בלימודים כלליים ובשפות רומנית וגרמנית השתלם וסיגל לעצמו סגנון יפה בעברית. הציעו לו משרות מכובדות ברבנות, אך כשעלו הוריו ואחיו ואחותו ארצה בחודש אב תרמ"ב בין מיסדי ראש פנה, עלה גם הוא עמהם ודבק באדמה ובעבודה.
נשא לאשה את גיטלי "הנסיכה המולדובנית", בת הגביר ר' שמעון בלומר מדורוהוי שברומניה כשבאה עם אביה לבקר בארץ, והמשיכו יחד לעבוד ולהחיות בעמל רב את שממות הארץ. התמסר גם לשרות הצבור ובמשך שנים רבות היה ראש ועד המושבה ונציגה בכל הענינים שבינה ובין פקידות הבארון רוטשילד וחברת יק"א. כתב את המכתב העברי הראשון מהגליל אל הבארון ואף נסע אל הבארון לישב סכסוכים שבין הפקידות ובין האכרים. בהיותו באירופה ביקר גם בבית הרצל בוינה והמשיך בקשרי ידידות וחליפת מכתבים עם הרצל ומשמחתו. השתתף כציר באספת היסוד של ארגון הישוב בזכרון יעקב בשנת תרס"ג.
במלחמת-העולם הראשונה היה נציג הג'וינט בארגון וניהול העזרה לפליטים, למגורשים ולרעבים. אחרי גירוש הצבא הטורקי מדרום הארץ היו יהודים בורחים משרות הצבא וחומקים דרך החזית אל החלק הדרומי, ואנשי המושבה היו מסתירים אותם ומספקים להם צידה לדרך. פעם, בגלל אחד הבורחים, התנפלה פלוגת צבא על המושבה, עשתה שמות והרס בבתיה, וחברי הועד, ובראשם ר' שלמה שניאור זלמן, נאסרו והוכו, וכששוחררו בערב פסח תרע"ח נשארו הוא וכמה מחבריו חולים לכל ימי חייהם מהמכות.
אהבתו לאדמה לא ידעה כל גבול. בגלל המצוקה וקשי החיים מתו ילדיו בזה אחר זה ואשתו סבלה יסורים נוראים מהשכול ומהעבודה הקשה, וכשבא חותנו ולקח אותה חזרה לרומניה עם בתה הקטנה סירב ללכת אחריה לחו"ל ולבסוף בא חותנו ויסד בשבילו בית-מסחר גדול בצפת, שיחיה עם אשתו כסוחר בעיר, אך לאחר חדשים מעטים ברח חזרה אל הכפר והמחרשה ואשתו הלכה אחריו.
כאהבתו לאדמה כך אהבתו לתורה. בכל לילה היה קם בשלש ולומד ש"ס ופוסקים ואף את בנותיו היה מעורר ומלמדן משנה וגמרא. גם לנכרים היה מרביץ תורה, כדי לשפר את מדותיהם ולשם כך סידר חדר בצורת "מאדאפע" (בית הכנסת אורחים בנוסח ערבי, מרופד בשטיחים ובכרים). שם היה מעמיד בערב את המיחם ומארח פלחים ובידואים מהסביבה בכוסות תה וסיפורים ושיחות של תורה ודברי מוסר, ולמרות הלעג של אחיו ומכריו לא חדל ממנהגו זה. בכלל היה ביתו פתוח לאורחים, בו התאכסנו רבנים ושד"רים, עניים נודדים, חלוצים, פועלים ושומרים, בידואים ואפנדים. גם גדולי האומה שבאו לבקר בארץ היו מתאכסנים בביתו.
חיבר ספר "מזכרת יעקב" (תולדות המושבות בגליל העליון),. פירושים לתורה שהרב קוק סמך את ידו עליהם וספר "בלהבות המלחמה", בו הוא מתאר את חיי הגליל במלחמת-העולם הראשונה. דבריו באהבת האדמה ראויים להרשם לזכרון בפתגמים. "בצפרנים יש לחרוש את האדמה" - היה משנן למתלוננים, או: "אדמה - משמע דם, חיים, נשמה. אדמתו של עם היא נשמתו. עם שאדמה לו - הכל לו. הכל יש לתת בעדה".
נפטר בראש פנה ונקבר בירושלים כ"ו סיון תרצ"ד.
משה אלחנתי (אלסנדרה)
נולד בירושלים, בשנת תרמ"ט (1889), לאביו יוסף ולאמו אסתר לבית באג'איו, שהיתה אשתו השלישית של אביו.
אביו יוסף אלסנדרה עלה בשנת ת"ר (1840) ממונאסטיר (כיום יוגוסלביה ואז טורקיה האירופית).
בבואו לארץ התישב בירושלים ואחרי 14 שנה, בתרי"ד, השתקע ביפו ואז שינה את שם משפחתו מ"אלסנדרה" ל"אל חנן אותי" ובצורה מקוצרת: "אלחנתי". כאן עבד בנמל בעזרה ובהשגחה בפריקת סחורות וטעי