לרבנים של הרב עזריאל הילדסהיימר בברלין ופילוסופיה באוניברסיטה הברלינית ושם הוכתר בתואר דוקטור על סמך חיבורו בשם "מחקר בקרתי על מדרש קהלת".
כדוקטור לא יכול לקבל כהונת רבנות בקהלה חרדית בהונגריה, ואז נתמנה ע"י ועד היהודים החרדים מפרנקפורט שעל נהר מאין למנהל בית-היתומים בירושלים (שמיסדו למעשה ומנהלו הקודם היה הד"ר זאב וילהלם הרצברג) , - ובשנת תרנ"ג עלה ארצה וניהל את המוסד (שבנינו עבר אח"כ לרשות חברת "עזרה" וכיום נמצא בו בית-הספר העירוני לבנים של הועד הלאומי).
במוסד שימש גם בהוראה (עד שנת תרס"ג, כשהוכרח לפרוש מההוראה מטעמי בריאות) וגם דרשן בבית-הכנסת של המוסד. בגלל השכלתו הכללית לא היה מקובל ביותר על החרדים הקיצוניים שבירושלים, אך דופי לא יכלו למצוא בו, ולכן היה בבחינת "נסבל" ולא "נרדף". נוסף על עבודתו כמחנך ומנהל היה שוקד על התורה כאחד מגדולי ההוראה והמחקר במדרשים ועבד כשמונה-עשרה שעות ביממה. משנוסדה ההסתדרות הציונית נספח אל "המזרחי", יסד סניף ל"המזרחי" בירושלים ונשלח בתור ציר לאחד הקונגרסים וסייע. לקרב חוג ניכר של החרדים בפרנקפורט ובגרמניה בכלל לתנועה הציונית. ברשימות מהארץ שפרסם בכתבי-העת הישראליים בחו"ל עשה תעמולה למען פרודוקטיביזציה של הישוב הישן לבל יהא זקוק לנדבות, אך דרש להמשיך ולתמוך בו כל זמן שהוא זקוק לכך, לבל יטוש עם ישראל את נחלת אבותיו. כן השתדל למען יסוד ישוב חקלאי דתי ולהתנחלות יהודים דתיים אף במושבות הקיימות, ולשם כך השתתף בירושלים ביסוד אגודה בשם "קהלת יעקב" ועשה תעמולה למען רעיונו בנאומים ובמאמרים. כן ארגן חבורת יהודים חרדים במטרה לרכוש, לשם התישבות, את אדמת הכפר דילב ורצה להעביר שמה גם את בית-היתומים, כדי לתת לחניכיו גם הכשרה חקלאית. רעיונו זה לא נתגשם, אך האדמה נגאלה אח"כ ע"י הקה"ק ועליה נוסד משק קרית ענבים. אך השתדלותו השניה הצליחה יותר. בהשפעתו רכש הד"ר סאלוונדי מדירקהיים 900 דונם מאדמת הכפר פג'ה שליד פתח-תקוה ומסר את הקרקע במתנה לועד הפרנקפורטי למען בית היתומים. על-מנת שהמוסד יועבר שמה. בחורף תרע"ג זכה הד"ר גרינהוט לעבור עם המוסד אל הכפר, ולבקשתו שלח לו הועד הפרנקפורטי עוזר בהנהלת משק הבית כדי שיוכל להתמסר ביתר שאת לעבודתו המדעית. אך זמן רב לא הספיק לשבוע נחת ממצבו החדש, כי אחרי חדשים נפטר בי"א אדר תרע"ג ונקבר בפתח-תקוה.
נוסף על עבודתו למען היתומים ועמקנותו הציונית עבד גם עבודה מחקרית רבה, בעיקר בחקר המדרשים ובפרסום מדרשים מכתבי-יד בתוספת הערות והארות וקביעת הנוסח. בעבודתו המונומנטלית ביותר יש לראות את הוצאת "ספר הלקוטים" (אוסף מדרשים עתיקים מתוך כתבי-יד גנוזים), "מסעות בנימין מטודילה" ו"סבוב ר' פתחיה מרגנשבורג" - שני ספרי-מסעות עתיקים, המהווים מקורות חשובים בהיסטוריוגרפיה העברית - על פי כתבי-יד עתיקים בלוית הערות והארות. כן פרסם מאמרים רבים ברבעונים של ה"פאלסטינה פראיין" הגרמני בירושלים, של חברת "מקיצי נרדמים", של ה"דרופסי קולג'" בארה"ב, ובכמה כתבי עת במדע הישראלי בעברית ובשפות לועזיות, כגון; "הקדם" בעריכת הבארון דוד גינצבורג וי. ד. מארקון, ב"המאסף" של הרבנים קואינקה והרשנזון, ועוד.
כן הרבה לכתוב בשטחים אחרים בשבועונים "דר איזראליט" (פרנקפורט), "די יידישה פרסה" (ברלין), "די ולט" (השבועון של ההסתדרות הציונית בוינה בימי הרצל ואח"כ בקלן בימי וולפזרן), "פרנקפורטר פאמיליענבלאט" "פראנקפורטר צייטונג" ועוד.
הניח בן, משה (מנהל קפת מלוה וחסכון, רחובות בע"מ), ושתי בנות-רגינה אשת ד"ר ברוך זקש (רופא עינים מפורסם בקהיר) ועלזה אשת אבינעם ילין ז"ל.
משה צבי לוינזון
נולד בעיר קאלוואריה, פלך סובאלק, צפון-מערב פולין, בשנת תר"ח (1848), לאביו ר' אריה, ממשפחה תורנית מכובדת ומיוחסת. למד בחדר ובישיבות, הגיע לידיעה רבה בתורה וגם בתנך הגה וסיגל לו סגנון יפה בכתיבה עברית.
עוד מילדותו הרגיש, שמולדתו האמתית היא שם בארץ המדוברת בכתבי הקודש והתגעגע לחיות בה, ובשנתו ה-20, היא שנת תרכ"ח, בהיותו כבר בעל לאשה ואב לילדה קטנה, עלה ארצה והשתקע בירושלים. עסק בטחינת קפה ומכירתו, התפרנס בדחקות והיה נושא בעונג את יסורי ישיבת ארץישראל, ומפעם לפעם היה מסייר במקומות הקדושים וההיסטוריים ורשם רשימות פיוטיות על המקומות שביקר בהם. במכתבים אל קרובים וידידים בחו"ל